נכנס לחדר ומוריד את הנשק, הקלה.

מוריד את המדים, זורק אותם למיטה ממול וצופה בדרגות חסרות החיות המותלות שם, חש הקלה נוספת.

יוצא מהנעליים ונותן לרגליי לנשום, משב הקלה מעביר בי רטט לכל אורך גפיי.

נושם עמוק ומתלבט.

יוצא למקלחות ומתיז על עצמי מים רותחים כבקשת מחילה.

מול המראה אני מסתכל ורואה איך ההשתקפות לובשת צורהכשהאדים נעלמים.

עיניים ירוקות, פרצוף מיוסר, שום הקלה. מבט מטריד.

אני מוטרד. אני מתלבט. אני מתייסר.

זה אני, אני לא משקר לעצמי.

זה לא פייר, זה נוראי, זה זוועתי, זה מצלק,

זה כמעט וגורם לי לבכות.

זה אני. אותה דמות במראה. אותה דמות שעונדת דרגות.

אותו אחד שאוהב בנים, הומוסקסואל.

וגם הוא.

והוא בייסורים, והוא כואב ודואב וכל רצוני זה רק להקל עליו.

הייתי שם. ספגתי, נפגעתי, דיממתי, בכיתי, התייסרתי.

מסכת התעללויות זוועתית.

חייל שלי.

ואני מתלבט, אני מקווה שאבחר נכון,

גם לי וגם לו.

מתלבט אם לספר לו עלי. כי זה בסדר ךהיות הומו.

למרות האאוטינג הנורא שעברתי ביום שני, יום שלישי היה רגוע כמעט לגמרי.

חיילי המחלקה לא הציקו לי כמעט בכלל ומלבד הערות כאלו ואחרות מאותו יצור מטומטם שחיטט לי הפלאפון, היה אפשר לחשוב ששום דבר כזה לא קרה.

אבל לצערי אני יודע שזה לא יעבור כי אותו חייל נמצא בחדר שלי והוא ועם עוד חייל רואים בי הבידור ונושא ההתעללויות שלהם.

ואני מבליג, לרוב.

כי השלישי שבחבורה שלהם, זה שגרם לי לחזור למחשבות אובדניות, נוטרל טוטאלית.

לקח לזה הרבה זמן אבל לא שברתי אף סטטוס קוו שקיים בין חיילים לחיילים, שזה כשלעצמו טוב.

ואם כבר מדברים על צבא,

אז כמובן שהוא יראה לי עד כמה הוא מתוחכם, מתוזמן ומתוכנן נכון.

היום בצהרים, בשעה 1400, הודיע לי הקצין שלי, שלא נמצא בכלל בבסיס שלי כי שוב- זה צה"ל, שתוך פחות מ20 שעות אני צריך להתייצב בבסיס אחר, בקצה השני של המדינה, בשביל כנס קצונה.

רק בצהל זה יכול לקרות. לא פלא שמלמדים טירונים להיות מוכנים כל הזמן לשינויים בלתי צפויים- צפויים בעליל.

מילא.

זה רק אומר שמחר אח"צ אני אוכל להיות עם בויפרנד.

ביום ראשון יש לי מבדקים לקצונה. אין לי שמץ של מושג לאן אני אמור להגיע,

חבל.

בזמן שיצאתי לעזור לקצינה אחד מהמחלקה לקח את הפלאפון ששכחתי וחיטט בו. הוא קרא את האסמסים שקיבלתי מבויפרנד.

 הוא הולך להפיץ את הידיעה לכל עבר.

אם הייתי רוצה שהם ידעו שאני הומו הייתי מספר להם בעצמי. אני לא יודע מה לעשות. זה ממש אבל ממש לא משהו שאני צריך. כלומר איזה חרא של אנשים יש בעולם!

לא מספיק שעשו לי אאוטינג מול בנדוד שלי? למה לעזאזל אני צריך את זה גם בצבא?

ועוד עם אנשים כל כך לא סימפטיים?

אני רוצה להיעלם.