חיוכים, הבהובים, קולות מהללים, צבעים משתנים, אורות חולפים, נשימות, התנשפויות,

וכוס נוספת.

"תריץ אותן", וקריצה לברמן.

להסתובב, להסתחרר, להשתכר, לאבד את המציאות.

לסקור, לצפות, להסתכל, להנות.

לנוע, לרקוע, לענטז, לפנטז.

וכוס נוספת.

לא להרגיש את הדם הזורם בעורקיי, לא לשים לב לאלכוהול המתפרק בתאי גופי,

לא להקשיב לדופק,

לא לשמוע את פעימות הלב,

כמעט ולא לשים לב כי אוזניי בוערות מכאב המוזיקה באוזניי.

לרקד, לקפץ, לעלות על הבר, להתלות על הנברשת ולנוע כמריונטה אשר מבטיהם הרעבים של הבנים חובטות בי.

לזנק לרחבה, להיות במרכז ולהקפיא את הזמן.

לצלם, לתזכר, להזכיר לזכור.

וכוס נוספת.

לשכוח מהלפני, לשכוח ממה שהביא אותי, לשכוח מעצמי, לשכוח לנשום.

לנוע כתגובה לרעשים, לתנודות, לאורות.

לנוע ולא לנח.

לברוח.

ובסיום הערב, כשאין יותר מידי כסף בארנק, אין יותר מידי כוחות לתזוזה, כואבות כבר הרגליים וכאב הראש הוא זה ששולט,

לצאת אל הקור ולנסוע לדירה רעועה.

להתעורר במבוכה, לאסוף את הדברים בניסיון לא להעיר אף אדם ולברוח מהר.

השמש רק זורחת ואני כבר בחוץ מקווה שלא שכחתי כלום,

למרות ששכחתי איך למה ומתי הגעתי לאותה המיטה.

שבוע חדש מתחיל ואני יכול לשכוח מאותו מקום טוהרה, מקום הבריחה שלי.

מתיישב במשרד וחש את הקור חודר לעצמותיי.

לשים מוזיקה ולהתפלא כל פעם מחדש כשחיילים נכנסים אלי בשוק ותוהים לפשר המוזיקה, כי אני לא נראה כזה. דאבסטפ? אני.

באותם הרגעים אני גם תוהה לעצמי.

איך ומה קרה שהביא אותי לאן שאני נמצא.

כמובן שזה אני, אבל לא כיוונתי לשם. אני חושב. ואולי כן?

פתאום בדיקות איידס ומתחים נכנסו לחיי.

זה לא אני.

אבל אני לא אני כבר המון זמן.

הצלצול של המירס שלי עד לא מזמן היה she wolf של סיה.

לא כי הוא בשיתוף עם דייויד,

בגלל המילים המצלצלות "I'm falling to pieces"

מעולם לא הייתי סתום כל כך, מעולם לא הייתי חסר אחריות כל כך, מעולם לא הייתי טיפש כל כך, מעולם לא הייתי מעורער כל כך, מעולם לא.

מעולם לא הייתי אבוד כל כך.

מעולם לא הייתי תקוע כל כך.

מעולם לא היה מצב שלא יכולתי לנתח דברים.

עכשיו אני לא מנתח, אני רק מגיב.

ואני גרוע בזה.

מרגיש כמריונטה שהחיים חובטים בי למוות.

אה, אגב הזדקנתי בשנה.

איכשהו זה משפיע על הכל.

סצנה;

פקיחת עיניים ולהסתנוור מזרקור החולף על עיניך, לא להצליח להתרגל לחשכה הנגדעת ע"י הבהובים צבעוניים, לעצום ולפקוח שוב.

לראות, לצפות:

אנשים המקפצים סביב, רוקעים, רוקדים, מוחאים, צועקים, זועקים, מזיעים.

להתמקד בבחור שממול ולהפנים שהוא נועץ בך את עיניו.

להרגיש התנגשות אדם מאחור. מעידה, התנצלות וחזרה לשגרה, לרחבה, לריקוד.

להרים שוב את עיניך ולראותו ממשיך לצפות, לראות איך עיניו נעות עם תנועותיך,

להזיז את גופך לשמע המוזיקה כקוברה ולהפנט את הבחור ממול.

לחייך, ולראותו מחייך גם.

הוא מתקרב, הוא ניגש, הוא מדבר דברי הבל אשר לא נשמעים מעבר למוזיקה ולהשיב בחיוך.

שתייה, ריקוד, פלרטוט, נשיקה, זרימה.

אני שב לעצמי בנסיעה הביתה, כשהשמש כבר זורחת.

לפני שנה בחיים לא הייתי מאמין שאהיה כזה. בחיים לא. ובכל זאת, הנני כאן. רק מראה עד כמה הדברים יכולים להשתנות.

הפכתי לבחור מסיבות, כזה שנמצא כל שבוע במסיבה.

הפכתי לאחד שבחורים רוצים, נוגעים, מתקרבים, חושקים, ועורגים בחשכה ללא תגובה.

הפכתי לאחד שמקפץ מבחור לבחור כשאני גומר אתם.

אין כבר בחור אחד לחודש, אין כבר אחד לשבוע, אין אחד לסופ"ש, אין אפילו אחד לאותו הערב.

עד לאן התקדמתי? עד לאן הגעתי?

מסתכל במראה ומבין שבעבר הייתי קורא לדמות הזו 'סטוציונר'.

אני לא מסופק, אני לא מלא, אני רק נהנה. חי את הרגע. רק את הרגע.

אמרו לי להפסיק לחשוב פרקטי, זה לא הכל בחיים, לא חייב לחשב הכל.

מעניין מתי ימאס לי מזה.

לעמוד באמצע הרחוב ולחכות לו,

לשחק בפלאפון ולנסות להיראות הכי לא תלוש שיש, הכי לא הומלס שיש, הכי עסוק,

ולהיכשל.

להרגיש מטופש, לצפות באנשים החולפים על פני, להתעצבן כי אף אחד לא עונה לאסמסים בזמן, לבדוק עצמי מליון ואלף פעם לפני ושוב להבטיח שלא אקדים בפעם הבאה שאצא לדייט.

להבטיח ולדעת שלא אעמוד במילתי שלי, תמיד אני מקדים.

תמיד אני ממתין. תמיד אני מאבד סבלנות בציפייה מורטת עצבים.

ובאיחור קל של 5 ד', שלי נראה כנצח,

הוא מופיע.

בחיוכו הממכר ובתנועות קלילות מהפנטות.

שלום-שלום ואני מחייך. יש פוטנציאל.

אז יושבים לקפה, ומדברים על העולם. השיחה זורמת והוא מצחיק אותי כמו שאני מצחיק אותי.

ככל שהזמן נע הוא מוצא חן בעיני יותר ויותר.

מסיבה לא ברורה אני מוצא עצמנו הולכים לאורך החוף, לקול רחש הגלים.

אני שונא את החוף, אני שונא את הים, אני שונא את החול והמלח.

אך הדבר נעלם כשאני צופה בו ומתמכר לרגע.

ממשיכים לנוע, ממשיכים לחיות, ממשיכים להרגיש את הזמן חולף בין האצבעות.

מגיעים לדירה, למרות ההצהרות.

וצחוק גורר צחוק גורר נשיקה, גורר ליטוף, גורר גיפוף גורר מיטה.

והבגדים יורדים והכלים עולים.

וכמו כולם גם הוא גונח.

וכמו כולם גם הוא מתפתל.

וכמו תמיד אני שמח לראות זאת, לחוות, להרגיש, לדעת.

אני הגורם לכך.

האדם המקסים הזה נע, חורק, גונח, מתפתל, מתכווץ והכל בשליטתי.

הוא עוצר אותי בשביל להסדיר את נשמתו.

מודיע לי כי מזמן לא חש כך ואני אחד הטובים.

אני מחייך.

זה מגדיל לי את האגו, כמו שצריך. תמיד אני מקבל מחמאה כזו.

אני ממשיך והוא לא יודע מה לעשות עם עצמו.

אני מטריף אותו עד כדי גניחת שאגה.

הוא מחבק כשהוא נרגע. מסדיר את נשמתו.

הוא מקסים וחמוד ובאותו הרגע אני מרגיש כאילו אני מוצא חן בעיניו כפי שהוא מוצא חן בעיני.

ושוב הזמן נע, ושוב הזמן מש ואני מחוץ לבניין מתנשק ממנו לפרידה לאחר פעם נוספת.

מוזיקה לאוזניי ואני שם פעמיי לבית.

במונית, כשהשמש זורחת אני נזכר בשבוע שעבר. ובשבוע לפני.

מרגיש מטונף קצת, דביק, זנותי במקצת. מסריח מסקס, מרגיש עוד את טעמו.

הדבר היחידי שאני חושב עליו זה לשוב למקלחת ולהוריד ממני את אותם הניחוחות, הטעמים, להיטהר.

אני מתפכח משכרון הליל.

אני חלול. אני לא מוצא משהו שירענן אותי. שיחזיר אותי לחיים. אני נטול חיות.

אני עובר תפקיד. אני מתקדם בצבא. לאחרונה גיליתי עד כמה אני טוב ועד כמה אני לא מעריך את עצמי.

אני מחכה לרגע הזה שאתחיל את התפקיד.

לא אחזור הביתה כמעט, הדרישות יהיו עצמות. יהיה קשה, יהיה שוחק, יהיה משבר.

אני מחכה לזאת. אולי זה ינער אותי.

אשאב לצבא בלי לחשוב על המציאות.

כי במציאות, לעולם לא אוכל להחזיק קשר אמיתי כשאני בצבא. לא בתפקיד הנוכחי.

רק להמשיך בסדרת הדייטים הראשונים שלעולם לא יעבורו את אותו הרף.