חלו תמורות בחיי. הזזתי את עצמי לכיוון שאני רוצה, חיובי יותר, מלבב יותר, משחרר יותר.

ועם זאת גיליתי כי המציאות לא רואה אותי כפי שאני .

לאחרונה כשאני מתחיל להכיר בחורים, לא משנה הפלטפורמה (בין אם היא אתרי היכרויות למיניהם, פאבים או פייסבוק) אני מגלה כי מאחר ואינם מכירים אותי הם שופטים אותי על פני מה שצף מעל המים.

בעיקר המראה, ולא המון מעבר. אז כן, מאז השחרור השתנתי קצת והפכתי ליותר מושך (ושאני אומר זאת אני מתכוון לכך שלהבדיל מהעבר כיום הייתי יוצא עם עצמי).

מעבר למראה הם שואלים לגילי.

25 שבוע עוד מעט.

מה עושה בחייך?

כרגע כלום. מובטל. האמת לאמיתה שאני רובץ בבית ללא יותר מידי תעסוקה.

לימודים?

ממתין לתוצאות הפסיכומטרי שיגעו רק עוד שבועיים.

אז כן, אני לא גר עם הוריי אלא עם שותפים אבל זה גם לא ממש מעודד אותם להמשיך.

בעיניהם אני מעין כישלון כי אני מובטל שלא עושה כלום.

מעולם, אף אחד מהם לא חשב לעצור שנייה ולשאול אותי למה. מה הביא אותי למצב הזה.

מסתכלים עלי במימד הקטן, הדק והשטוח של מראה. לא רואים מעבר למ"מ פנימה.

אז כן, כשמדברים אתי אני שנון ומצחיק אבל זה לא ישנה להם. 

הדימוי שהם יצרו לעצמם עלי חזק מכל דבר אחר, ובמיוחד מהיכולת שלהם להתעניין קצת.

לפעמים אני נגרר לשם. חושב כמוהם, כי אדם נכשל אני.

אני מזכיר לעצמי כי הם, אינם מכירים וגם אינם שואפים להכיר. אני מכיר את עצמי הכי טוב.

אני בן 25 שלא נמצא באקדמיה כי השתחררתי מהצבא רק באוגוסט.

אני מובטל כי אני לא יודע מה יהיה העתיד שלי ואני מחכה ע"מ לקבוע אותו. אני לא רוצה לעשות טעויות.

אני מתגורר מחוץ לבית הוריי ואולי זו נקודת האור היחידה שהם מצליחים לזקוף לזכותי.

לרוב אני גם שוכח שאני לא חסר השכלה. אני הנדסאי. 

אז לנשום.

אני הנדסאי, אני סרן במילואים, אני לא גר בבית ואני יכול להרשות לעצמי לא לעבוד כרגע.

זו הנקודה הכי קריטית והכי חשובה שלעולם לא אגיע אליה בשיחות עם בחורים כי מבחינתם אני כישלון.

מה קשה לשאול?

למה אתה לא עובד?

כי אני יכול. כי עבדתי. כי חסכתי. כי אני יכול עכשיו לשבת בבית רגל על רגל, לשתות כוס קפה עד אשר יהיו לי תוצאות הפסיכומטרי ואוכל לבחור מה לעשות עם חיי.

אבל הם לא רואים.

אף אחד לא רואה, כי לא מעניין אותם, כי מבחינתם אין עומק אלא רק קליפה, בדיוק כמו שהראי מראה לנו שאנו מסתכלים עליו.

והבדידות הזו,

הלוואי ותגורש מחיי.

בכל פעם להתחיל עם נושא אחר בניסיון מחשבתי שלמזג, ללא הצלחה, ומחיקה בתקווה שהשורה הבאה שאכתוב תהיה מלאת השראה ותזין את הפוסט.

תריץ את אצבעותיי כפי שאני אוהב לאורך המקלדת בהקלדה מהירה עם תקתוקים קלים. לראות את תנועת ידי כשהצג מעלי מתמלא באותיות, מילים, פסקאות וקטעים שלמים.

רצים במהירות הקריאה, לחוש על מהירות ההקלדה מעט גאווה ולחשוב עד כמה נפלא אם הייתי כותב משהו לאנשהו כי הדבר היה נותן לי יתון מסוים. אבל אני לא כותב, אלא לפה בלבד.

אני מבודד כרגע. מצחיקה אותי ההחשיבה שהביאה אותי לפה. איכשהו אני כן מצליח להכניס תמונה כלשהי לכתובים מחיי. אני מבודד כפי שדורשים מסופרים לעיתים,

מאנשים כותבים, מאלו אשר זקוקים להשראה, למוזה, ויוצאים מהסביבה הטבעית והמוכרת שלהם על מנת לגרות את שכלם.

שכלי מגורה כעת, ואני שמח. מזמן לא ביקרה אותי בכזו חינניות מוזה אשר הדריכה את ריצת אצבעותיי על המקלדת. ובכל זאת, לא לכך התכוונתי שהגעתי לכאן.

אני מבודד מאחר ואני נמצא ביישוב מרוחק מכל... צילוויזיציה שאינה של בני דודנו החביבים. חברה טובה, שאני לא מתבייש ואף גאה להכריז זאת, אשר מתפקדת בעיני כמנטור שלי, הציעה לי להגיע לביתה לשמור עליו שבוע מאחר והיא יוצאת לחופשה עם בעלה.

אני משוחרר שלושה שבועות, ולא באמת מצליח למצוא את עצמי. העובדה שאני לא מרגיש בנח, וכלל לא חש בבית כבית תרמה להחלטה.

אני לא מצליח לחשוב ישר כשאני בבית, אני יותר מידי עסוק בלברוח ממנו אבל מהקצת שכן הצלחתי לחשוב הבנתי דברים נורא פשוטים וקטנים.

אני טוב במסגרות. בגלל זה אהבתי את הצבא. אני אוהב מסגרות ושיש לי לאן לשאוף. אני אוהב שדורשים ממני דברים ומצפים שאתקדם. אך לא כשזה מגיע מהמשפחה, וממני. הדבר נראה לי כתרמית, כזיוף, כשקר ועל כן קל לי להתעלם, ואף להתנגד בכוונה.

כן, יש לי תוכניות. ידעתי אותן עוד לפני שהשתחררתי אבל כעת... כשזה יוצא לפועל... אני לא מצליח לעמוד בדברים הקטנים, במסגרת הקטנה והנורא גמישה שאני בניתי לעצמי, ואולי זו הסיבה. כל עוד זו לא מסגרת חיצונית שהיא לא אני, אני לא יודע אם אצליח להחזיק את עצמי בסביבה שאני נמצא בה.

המשימה נורא פשוטה, רישיון. כי אין לי. לפני הצבא לא היה לי כסף, בזמן הצבא לא היה לי זמן וכעת כשיש לי את שניהם, ואפילו יותר מידי זמן, זה משגע אותי. אני יותר מידי עסוק בלברוח מהבית ותוך כדי אני בורח מהמסגרת והמהמשימה הנורא פשוטה שהצבתי לעצמי.

אני מתרץ זאת כשבוע חופש, התנתקות, מהבית, מהסביבה, מהפיתויים לברוח.

לשבת מבודד עם שלושה חתולים וכלבה וללמוד לפסיכומטרי ולתיאוריה.

הגעתי אתמול ועדין לא התחלתי כלום. המשכתי לברוח, ומצאתי עוד תירוץ. סרטים גאים משבוע הגאווה שהיה כשהייתי בצבא ולא צפיתי בהם, שמורים ומוקלטים. התחלתי לראות כמרתון למרות שאין הקשר בין אחד לשני.

צחקתי, התפלאתי, התעצבתי, התרגשתי, נחנקתי, החנקתי דמעות, עצרתי זליגות, ובכל זאת, בכיתי. וכשאני כותב בכיתי אני תמיד מתכוון לרצון לבכות, לעיתים נדירות הן באמת יוצאות, הדמעות. הפעם הן יצאו. אני מניח שזו הצפת רגשות ששברה את כל הסכרים.

אני חש צורך לשבת בצד בחושך ולדמוע, כשאני לא יודע אם מותר לי.

לא קרה לי שהלכתי ברחוב והרביצו לי, כמו באחד הסרטים. גם לא קרה לי שהמשפחה שלי נפתחה באושר ושמחה כפי שקרה באחד הסרטים האחרים.

אני לא חש אהדה כשאני בבית, גם ללא הצורך בהעדפה המינית שלי, וחבל לי על זה. אני לא צריך לחיות בסרט, אבל רק קצת כמו שאר האנשים שאני מכיר, עם ההורים שלהם. אך אלו החיים ועם זה אתמודד. לחלוטין זה משפיע על הרצון שלי להקים משפחה בעצמה, אבל זה רחוק.

כל מה שנותר בי לאחר המרתון, הצחוק והבכי זה הצורך החזק והבסיסי מכל,

לחוש אהוב. על ידי בן זוג.

הגעגוע לתחושה הזו שיש על מי להישען, על מי לשים את הראש, עם מי להנות מהצחוקים הקטנים שלי החיים והכי מכל ואולי בעיקר לראות סרטים יחד. לחוות זאת, כי זה מזמן לא היה.

אני לא בצבא יותר. לא יצטרכו לחכות לי שבועיים עד שאחזור. אני יכול עכשיו לקיים קשר. אני יכול לקיים מערכת יחסים.

אני יכול להקים לי רשת ביטחון שתעטוף אותי ותגן עלי בזמן קשים, שתבין, תנחם, תאהב.

אהבה. זה הבסיס המשותף לכל הסרטים שראיתי. אהבה על שלל צורותיה ודרכיה. לעזאזל איתה.

אני מרגיש בחסרונה יותר מידי חזק.

אורות הדרכים משתקפים על זגוגית האוטובוס ונעים במהירות הנסיעה.

אני יושב וצופה במבט חלול בנוף ומתרגל לריקוד האורות הקבוע בעיני.

חושב. משתקע. מפנים. מתעמק ושותק.

זה מה שקורה לי בנסיעות. אני משתתק וחושב. רק חושב. עם מוזיקה, בלעדיה
אני חסר מנוחה. לרוב היא זו שקובעת לאן מחשבותיי ינועו.

ובכן, הפעם זה אסף אבידן.

מבעד למעטה שאני מנסה לעטות על עצמי. מעבר למציאות המלאה רבדים. עמוק יותר
מהסיבוכים שלי ועם זאת רדוד יותר מחוסר הביטחון העצמי שלי, עם ריקודי השקרים
העצמאיים ועם העמדות שאני כן מה שאני, אני מנסה לחקור.

לרדת לשורש העניין. להבין את עצמי. ביטחון עצמי שנבנה עם השנים, חוסר
ביטחון עצמי שצרוב בעצמות, משחקים, פיתויים, אני מנסה להסתכל על עצמי דרך זכוכית
החלון של האוטובוס ורואה רק שיקוף חלקי אשר משתנה עם התקרבות האור ומתחזק בריחוקו.
מהירות הנסיעה מתעתעת גם במראה זה.

לעצור, לחשוב. לראות את העובדות. להסתיר, לסלף, לאמור חצאי אמת ולשתוק
עם השקרים. מסכות על גבי מסכות. מראי מתעתע. גם את עצמי.

לא להבדיל בין האופי לבין היופי ולאמור את מה שאני אומר לאחרים, כי
המראה הוא בעיני המתבונן- כאומנות. להאמין ולחזק עצמי באומנות השנינות, משחקי
הלשון. משיכה המתבססת על אינטלקטואל ולא על ניצחון היופי.

ובכל זאת, אפילו אני מודה באמת מוחלטת שאני לא מכוער. אני בסדר. ואולי
אני מעבר?

ואולי אני יותר?

אך יתכן וזה הערבול, הבלבול, האחידות המלבבת של מוחי עם מראי. כי
השניים יוצרים דבר מופלא שנקרא "אני".

אני מרגיש כדוריאן גריי כשאני סורק את התוצאות. דוריאן גריי מבובלבל.

האמת היא, וזו האמת הבסיסית ביותר, עובדות קיימות שאיני יכול לחמוק
מהן, היא שאני...

אני שובר לבבות. לא כי אני רוצה. כי התפקיד של שובר לבבות נוראי הוא. אבל
אני כזה. מבלי לשים לב. לא כי איני חושב שצריך אלא בתמימות מטופשת של חוסר עניין
חולף. האדם הזה לא מעניין אותי יותר.

אני מקסים אותו, ועוד עשרות אחרים. ואני חולף ועובר וממשיך הלאה מבלי
באמת לחשוב עליו ועל מה שאני עושה. ופתאום צצים אנשים מהעבר. כאלה שזנחו אותי או
אני אותם. ונותנים את התחושה שהם רוצים לחזור. רומזים, מנסים. גורמים לי לחשוב
שהצלחתי להשאיר בהם חותם חיובי. ויש את אלו שאני יודע בוודאות שעשיתי זאת להם אך
הם לא לי ולכן אני לא מעוניין. פשוט המשכתי הלאה למצוא את מה שאני רוצה.

אני נוראי.

זה צף ועלה כי נפגשתי עם מישהו. קטן ממני. בהרבה שנים. הרבה מעבר לרף
שקבעתי לעצמי.

הוא בצבא, אך זה לא מנחם כשיוצאים מנקודת ההנחה שאני כבר 5 שנים שם.

הדייט הראשון, הוא אסף אותי. והתעקש לפתוח לי את הדלת. בנסיעה ראיתי
כי הוא רועד, מתרגש, לחוץ במקצת. 'לעמוד בציפיות שלי'. וכששפתינו התמזגו הרגשתי
זאת במלוא התחושה.

רכות אינסופית המתובלת בתמימות, טוהרה שעוד לא עברה יותר מידי. לא.
הוא לא מטעה, הוא לא משחק, הוא לא צעד מסעות שלמים בדרכים אלו. הוא כמוני בגילו.
מכיר, אך לא יותר מידי.

זה מרתיע. זה גורם לבטני להתהפך. זה מעביר בי צמרמורת וחשבון נפש. אני
צעדתי. אני ראיתי, חוויתי.

כמובן שיש את אלו אשר ראו יותר, כמובן שיש כאלו אשר אני מתגמד לידם.
אבל לא לידו. לידו אני מרגיש מטונף.

הוא קסום. הוא מבין את הציניות שלי, את ההתבטאויות שלי, את הרשעות
המוזרה הנוצרת מהערות כאלו ואחרות אשר לא רבים מתחברים אליה.

הוא כאחרים טבע בעיני ונשבה בקסמן.

אני עומד מולו נמשך בכוחות שאיני יכול לתאר ונקרע מבפנים, כי בזגוגיות
החנויות אני נראה כתמונתו של דוריאן גריי ואילו הוא, הוא שה התמימות והרכות עם מבט
נוצץ הלא מש מעיני.