חלו תמורות בחיי. הזזתי את עצמי לכיוון שאני רוצה, חיובי יותר, מלבב יותר, משחרר יותר.

ועם זאת גיליתי כי המציאות לא רואה אותי כפי שאני .

לאחרונה כשאני מתחיל להכיר בחורים, לא משנה הפלטפורמה (בין אם היא אתרי היכרויות למיניהם, פאבים או פייסבוק) אני מגלה כי מאחר ואינם מכירים אותי הם שופטים אותי על פני מה שצף מעל המים.

בעיקר המראה, ולא המון מעבר. אז כן, מאז השחרור השתנתי קצת והפכתי ליותר מושך (ושאני אומר זאת אני מתכוון לכך שלהבדיל מהעבר כיום הייתי יוצא עם עצמי).

מעבר למראה הם שואלים לגילי.

25 שבוע עוד מעט.

מה עושה בחייך?

כרגע כלום. מובטל. האמת לאמיתה שאני רובץ בבית ללא יותר מידי תעסוקה.

לימודים?

ממתין לתוצאות הפסיכומטרי שיגעו רק עוד שבועיים.

אז כן, אני לא גר עם הוריי אלא עם שותפים אבל זה גם לא ממש מעודד אותם להמשיך.

בעיניהם אני מעין כישלון כי אני מובטל שלא עושה כלום.

מעולם, אף אחד מהם לא חשב לעצור שנייה ולשאול אותי למה. מה הביא אותי למצב הזה.

מסתכלים עלי במימד הקטן, הדק והשטוח של מראה. לא רואים מעבר למ"מ פנימה.

אז כן, כשמדברים אתי אני שנון ומצחיק אבל זה לא ישנה להם. 

הדימוי שהם יצרו לעצמם עלי חזק מכל דבר אחר, ובמיוחד מהיכולת שלהם להתעניין קצת.

לפעמים אני נגרר לשם. חושב כמוהם, כי אדם נכשל אני.

אני מזכיר לעצמי כי הם, אינם מכירים וגם אינם שואפים להכיר. אני מכיר את עצמי הכי טוב.

אני בן 25 שלא נמצא באקדמיה כי השתחררתי מהצבא רק באוגוסט.

אני מובטל כי אני לא יודע מה יהיה העתיד שלי ואני מחכה ע"מ לקבוע אותו. אני לא רוצה לעשות טעויות.

אני מתגורר מחוץ לבית הוריי ואולי זו נקודת האור היחידה שהם מצליחים לזקוף לזכותי.

לרוב אני גם שוכח שאני לא חסר השכלה. אני הנדסאי. 

אז לנשום.

אני הנדסאי, אני סרן במילואים, אני לא גר בבית ואני יכול להרשות לעצמי לא לעבוד כרגע.

זו הנקודה הכי קריטית והכי חשובה שלעולם לא אגיע אליה בשיחות עם בחורים כי מבחינתם אני כישלון.

מה קשה לשאול?

למה אתה לא עובד?

כי אני יכול. כי עבדתי. כי חסכתי. כי אני יכול עכשיו לשבת בבית רגל על רגל, לשתות כוס קפה עד אשר יהיו לי תוצאות הפסיכומטרי ואוכל לבחור מה לעשות עם חיי.

אבל הם לא רואים.

אף אחד לא רואה, כי לא מעניין אותם, כי מבחינתם אין עומק אלא רק קליפה, בדיוק כמו שהראי מראה לנו שאנו מסתכלים עליו.

והבדידות הזו,

הלוואי ותגורש מחיי.

נאיביות.

מעולם לא הייתי צריך לעמוד מול כל האידיאולוגיה שלי, מול מערכת המוסר שלי,

ולראותה מהווה חומה כחומת ברלין למה שאני רוצה.

לשקול את האופציה להרוס את אותה החומה ולתת לעצמי את מה שאני רוצה, את מה שאני כמה לו ותוך
כדי להרוס את מה שמרכיב אותי,

או לעמוד איתן מול מה שבחרתי כ'נכון' ו'לא נכון' ותוך כדי לקמול.

פגשתי מישהו. לפני כמעט חודשיים.

הוא היה פרוד ואני הייתי בחור משוחרר שהחליט שכעת הגיע הזמן למצוא זוגיות, ללא מגבלות.

הוא היה מושלם. הוא עדין מושלם.

הוא מושך אותי, הוא מצחיק אותי, הוא מאתגר אותי. הוא בישל לי, הוא חיבק אותי, הוא עטף
אותי.

התזמון לא היה נכון.

הוא חזר לאקס שלו. הוא חזר לזוגיות.

ואנו...

אנו המשכנו להיות בקשר. בתמימות שהכל יהיה בסדר ונוכל להישאר חברים למרות זאת.

הרי אנו עם אותו הראש ונהנים יחד, אז למה לא?

עיוורון.

בזמן שהוא חזר לאקס שלו לא נפגשנו אבל המשכנו לדבר כל יום. כל היום.

אחרי זמן מה נפגשנו שוב, עם חברה שלו. בפעם לאחר מכן זה היה רק שנינו. כשהוא היה קצת בדאון.

שיפרתי לו את המצב רוח. צחקנו, שתינו, רקדנו. כשאני מתעלם.

ובכל פעם, וזה היה קורה אחת ליומיים שלושה, כשהיינו מגיעים לדבר על היחסים בנינו
התעלמתי. שיקרתי.

שיקרתי לו, ובעיקר שיקרתי לעצמי. כי אנחנו יכולים להיות חברים.

אני מתאהב בו. ואני מערער אותו גם.

זה לא נכון. זה לא נכון בכל כך הרבה רבדים שאני אפילו לא יכול לתאר לכם.

האישיות שעיצבתי לעצמי לאורך השנים היא טוהרת הזוגיות. אסור בתכלית האיסור להיכנס למשהו
כזה באמצע. זה הדבר האולטימטיבי שיכול לקרות לאדם.

תמיד אמרתי לעצמי שבגידות זה משהו שאסור לעבור עליו, אסור לסלוח עליו.

מחשבה נאיבית וילדותית וכעת כשאני כמעט בן 25 אני מבין עד כמה.

עד כמה החיים מסובכים מכך, עד כמה אין באמת דבר כזה שחור ולבן ועד כמה נמתח התחום

האפור, עד כמה האדם מוכן לשקר לסביבה ואליו.

אנחנו לא נאיבים. אנחנו שקרנים. מנסים לערפל את המציאות בנינו.

כואב לי וקשה. כל כך קשה לי לחשוב על זה.

לראות אותו, החלום שלי בנוגע לבחור, עם כל מה שרציתי אי פעם בגוף גשמי מולי, ולדעת,

בוודאות מוחלטת ובלתי ניתנת לערעור כי גם הוא נמשך אלי, אבל הוא לא שלי.

כי הוא בזוגיות משלו.

נפלטה לו אמרה שלא יוצאת לי מהראש, "אם זה היה קצת בזמן אחר, אם לא הייתי בסיטואציה
הזו... אתה יודע שאנחנו היינו ביחד, נכון?"

ניסיתי. ניסינו. להיות בקשר אפלטוני. וכאב צף בכל פעם שאני רואה אותו. בכל פעם שאני חושב
עליו.

סכין שממשיכה להסתובב לה בלבי.

כעת אנו שוב דנים בנושא, כשמרוב פעמים אנו יודעים שאנו משקרים לעצמנו.

הפעם אנו לא מנסים לברוח. הפעם אנו מנסים לפתור.

והפתרון ברור.

לנתק כל קשר.

אני לא מסוגל. אני לא רוצה.

עם כל הכאב בידיעה שהוא לא שלי, הכאב שהוא לא יהיה בחיי רב יותר.

אני לא רוצה.

הלילה אבכה. הלילה אבכה כמו ששנים לא בכיתי.
הלילה אלך לישון בידיעה שמחר בבוקר כבר לא נוכל להסתמס. לעולם.

אאבד את החלום הגשמי שלי, ולעולם לא אמצא מישהו כמותו.

אורות הדרכים משתקפים על זגוגית האוטובוס ונעים במהירות הנסיעה.

אני יושב וצופה במבט חלול בנוף ומתרגל לריקוד האורות הקבוע בעיני.

חושב. משתקע. מפנים. מתעמק ושותק.

זה מה שקורה לי בנסיעות. אני משתתק וחושב. רק חושב. עם מוזיקה, בלעדיה
אני חסר מנוחה. לרוב היא זו שקובעת לאן מחשבותיי ינועו.

ובכן, הפעם זה אסף אבידן.

מבעד למעטה שאני מנסה לעטות על עצמי. מעבר למציאות המלאה רבדים. עמוק יותר
מהסיבוכים שלי ועם זאת רדוד יותר מחוסר הביטחון העצמי שלי, עם ריקודי השקרים
העצמאיים ועם העמדות שאני כן מה שאני, אני מנסה לחקור.

לרדת לשורש העניין. להבין את עצמי. ביטחון עצמי שנבנה עם השנים, חוסר
ביטחון עצמי שצרוב בעצמות, משחקים, פיתויים, אני מנסה להסתכל על עצמי דרך זכוכית
החלון של האוטובוס ורואה רק שיקוף חלקי אשר משתנה עם התקרבות האור ומתחזק בריחוקו.
מהירות הנסיעה מתעתעת גם במראה זה.

לעצור, לחשוב. לראות את העובדות. להסתיר, לסלף, לאמור חצאי אמת ולשתוק
עם השקרים. מסכות על גבי מסכות. מראי מתעתע. גם את עצמי.

לא להבדיל בין האופי לבין היופי ולאמור את מה שאני אומר לאחרים, כי
המראה הוא בעיני המתבונן- כאומנות. להאמין ולחזק עצמי באומנות השנינות, משחקי
הלשון. משיכה המתבססת על אינטלקטואל ולא על ניצחון היופי.

ובכל זאת, אפילו אני מודה באמת מוחלטת שאני לא מכוער. אני בסדר. ואולי
אני מעבר?

ואולי אני יותר?

אך יתכן וזה הערבול, הבלבול, האחידות המלבבת של מוחי עם מראי. כי
השניים יוצרים דבר מופלא שנקרא "אני".

אני מרגיש כדוריאן גריי כשאני סורק את התוצאות. דוריאן גריי מבובלבל.

האמת היא, וזו האמת הבסיסית ביותר, עובדות קיימות שאיני יכול לחמוק
מהן, היא שאני...

אני שובר לבבות. לא כי אני רוצה. כי התפקיד של שובר לבבות נוראי הוא. אבל
אני כזה. מבלי לשים לב. לא כי איני חושב שצריך אלא בתמימות מטופשת של חוסר עניין
חולף. האדם הזה לא מעניין אותי יותר.

אני מקסים אותו, ועוד עשרות אחרים. ואני חולף ועובר וממשיך הלאה מבלי
באמת לחשוב עליו ועל מה שאני עושה. ופתאום צצים אנשים מהעבר. כאלה שזנחו אותי או
אני אותם. ונותנים את התחושה שהם רוצים לחזור. רומזים, מנסים. גורמים לי לחשוב
שהצלחתי להשאיר בהם חותם חיובי. ויש את אלו שאני יודע בוודאות שעשיתי זאת להם אך
הם לא לי ולכן אני לא מעוניין. פשוט המשכתי הלאה למצוא את מה שאני רוצה.

אני נוראי.

זה צף ועלה כי נפגשתי עם מישהו. קטן ממני. בהרבה שנים. הרבה מעבר לרף
שקבעתי לעצמי.

הוא בצבא, אך זה לא מנחם כשיוצאים מנקודת ההנחה שאני כבר 5 שנים שם.

הדייט הראשון, הוא אסף אותי. והתעקש לפתוח לי את הדלת. בנסיעה ראיתי
כי הוא רועד, מתרגש, לחוץ במקצת. 'לעמוד בציפיות שלי'. וכששפתינו התמזגו הרגשתי
זאת במלוא התחושה.

רכות אינסופית המתובלת בתמימות, טוהרה שעוד לא עברה יותר מידי. לא.
הוא לא מטעה, הוא לא משחק, הוא לא צעד מסעות שלמים בדרכים אלו. הוא כמוני בגילו.
מכיר, אך לא יותר מידי.

זה מרתיע. זה גורם לבטני להתהפך. זה מעביר בי צמרמורת וחשבון נפש. אני
צעדתי. אני ראיתי, חוויתי.

כמובן שיש את אלו אשר ראו יותר, כמובן שיש כאלו אשר אני מתגמד לידם.
אבל לא לידו. לידו אני מרגיש מטונף.

הוא קסום. הוא מבין את הציניות שלי, את ההתבטאויות שלי, את הרשעות
המוזרה הנוצרת מהערות כאלו ואחרות אשר לא רבים מתחברים אליה.

הוא כאחרים טבע בעיני ונשבה בקסמן.

אני עומד מולו נמשך בכוחות שאיני יכול לתאר ונקרע מבפנים, כי בזגוגיות
החנויות אני נראה כתמונתו של דוריאן גריי ואילו הוא, הוא שה התמימות והרכות עם מבט
נוצץ הלא מש מעיני.