זה קרה, לבסוף.

אחרי מעל לחמש שנים השתחררתי מצה"ל.

עד הנפקת חוגר המילואים אנשים לא האמינו, והאמת שגם אני לא בלב שלם.

רציתי להשתחרר כי חשתי תקוע וחוסר סיפוק.

אבל כעת...

כעת אני חושש. אולי אחרים ראו את מה שאני בחרתי לא לראות. אולי הם צדקו לחלוטין?

כן, אהבתי את הצבא. יש שיגידו שהמערכת התאימה לי, ואני לא אבטל הערה זו. באמת שחשתי בנח בה. אבל אולי זה הביטחון, הביטחון שהיא נתנה לי כשלא היה לי משהו אחר.

מי שמכיר אותי שנים, מי שהכיר אותי לפני הצבא, יודע. אין דומה בין הדמויות. התפתחתי, גדלתי, והגעתי למקומות אחרים שאני בספק רב הייתי מצליח להגיע ללא הצבא.

שכבתי במיטה.

יש לי מטרות. יש לי יעדים. לטווח הארוך, והקצר כאחד.

למרות שהקצר הוא ממש קצר, לצורך העניין אין לי ממש מה לעשות ביום שני.

אני לא יודע אם זה מספיק. אני מתחיל להרגיש כבלון שיוצא אט אט האוויר. הביטחון נעלם.

למרות שאני לא באותו מקום כפי שהייתי לפני גיוסי ואי אפשר להשוות זאת איכשהו אני מתחיל להישאב חזרה לשם.

בצבא התקדמתי, בצבא למדתי, התפתחתי, הוכחתי דברים.

אך בחיים שבחוץ לא היו שינויים דרמטיים. לא התקדמתי לשום מקום, איכשהו טבעי שאחזור לאותה משבצת גם אם תיאורטית אני "חזק" יותר. אני לא מרגיש מבוסס יותר.

אני יודע שאני אמור להבין שזה לא נכון אבל אני לא מצליח.

זה מתחיל לחלחל פנימה, חוסר הביטחון, לא העצמי, האחר. הכלכלי, כי כבר אין לי הכנסה. והצורך למצוא מקום לגור בו.

ועכשיו זה גרוע יותר, כי מעבר לדירה וכלכלתה, אני צריך גם לימודים, וקופת חולים ואוטובוסים עולים כסף (...?@?@?$#?%$#%$#)

שוק.

נכנסתי אליו. אני המום, אני מדמם, אני מפחד, אני גרוע. אני לא מצליח לנשום.

אני צריך לשוב ולמצוא את המקום הבטוח שלי.

אפילו לכתוב אני לא מצליח, ובזה מעולם לא הייתה לי בעיה.

מעולם לא אהבתי לרוץ.

אני מניח שכיום זה שאריות נוספות מעברי, מהתבגרותי, מהעובדה ששנים הייתי ילד שמן.

ילדים שמנים לא רצים.

ילדים שמנים לא רוצים שיראו אותם מנסים לרוץ.

ילדים שמנים לא רוצים שיראו אותם מתנשמים, מתנשפים, מזיעים, רוטטים, רועדים, מתאמצים- ובכל זאת מגיעים אחרונים.

לא.

וויתרתי על הרעיון הכביר הזה של הריצה.

משם ללא לעשות ספורט ואפילו לראות בכך סוג של תועבה הדרך הייתה קצרה.

כיום אנשים תמיד מתפלאים כשאני פוצח בריצה ומנצח אותם. כן, אני מהיר.

אנשים מתפלאים אף יותר כשיש להרים משאות כבדים, ואני עושה זאת בלי להניד עפעף. כן, אני חזק במידה שלא רואים.

אנשים יצרו לעצמם דמות עצלה בכל הנוגע אלי. כזו שלא אוהבת/רוצה לעשות ספורט ולהתפאר בשריריה.

אותה דמות צל, אותה מחשבה, אותה תלבושת,

אני מטפח נאמנה.

לעולם יראו בי חלשלוש.

לעולם יתפלאו לחיוב מכוחי אשר יפעל בשעת הצורך.

עדיף לשמור את האמת אצלי, עדיף להשאיר זאת כגורם הפתעה.

לא.

אני לא אוהב לרוץ. אני עושה זאת לעיתים נדירות ביותר.

אני לא מבין.

אני מבולבל.

אני מסוחרר.

אם זו המחשבה שלי, אם זו האידיאולוגיה שלי,

איך לעזאזל החיים שלי רצים בכזו מהירות?

בחודשיים האחרונים חשתי זאת. אמרתי זאת. כתבתי זאת.

דבר רודף דבר רודף גבר.

לא לנח, לא לשקוט.

לרוץ. למהר. להספיק הכל.

לא היה לי זמן לעצור ולחשוב.

הכל תוך כדי תנועה. החלטות מהירות וחדות.

חלקן טובות, חלקן פחות.

אך ממשיכים קדימה, ממשיכים בריצה.

אין יותר קטעים במוחי, ישנם רק מקטעים, הבזקים.

יתכן וזה יותר מדי ומהר מידי.

לעכל?

לא הגעתי לשלב של לקלוט את כל הדברים.

אני רק רץ.

אץ.

ואני כלל לא אוהב לרוץ.

אני אוהב להיחשב איטי וחכם מאשר מהיר ונמהר.

אז מה קורה פה?

להתעורר כשהשמש מחממת את פני יתר על המידה, לנוע בחריקה צורמת לצל ולפקוח את עיני לשעון.

צהרים.

לקחת נשימה עמוקה ולהריח את שאריות הבושם הנותר על גופי.

להרגיש את הצמא שבגרוני.

לסגור את הטריס ולשוב לחשכה, לשוב לקרירות, לשוב אל מתחת לשמיכה עירום ולהריח שוב את עצמי.

לישון עוד, ועוד. עד שאקבל צלצול נוסף,

עד שאקבל הודעה נוספת.

והיא מגיעה, זמן לא רב לאחר מכן.

פגישה לצהרים.

להתרומם מהמיטה ולנשום עמוקות.

הבושם כבר נגוע בחלל החדר.

בתקרה, במיטה, בספרים, בבגדים.

הכל נוטף ריח מתיקות ממכרת.

מתארגן, מתנקה, מתלבש, מתבשם, יוצא.

הזמן חולף בין פלרטוט לצחוק ואני שב הביתה,

רק בשביל להתקלח שוב, להתארגן שוב, להתלבש שוב, להתבשם שוב ולצאת שוב.

ושוב צחוק, ושוב פלרטוט.

ועוד חבר לפייסבוק,

ועוד הודעות, ועוד מספרים.

עוד בחורים.

עוד קצינים, עוד משוחררים, עוד חיילים.

והשיחות אל תוך הליל ורק בזריחה שלמחרת אני נרדם.

לא נשארתי מספיק זמן בבית בשביל לכבס, והייתי בו ימים, חופש.

במקום לכבס קניתי בגדים.

במקום לבשל יצאתי למסעדות.

במקום להתמודד ברחתי.

צחקתי, פלרטטתי,

חייכתי עם שפתיי היפות,

קרצתי עם עיני הירוקות.

נהנתי מתשומת הלב, נהנתי ממשיכת האנשים אלי כעשים אל האש.

הבחורים לא הפליאו, לא היה משהו מיוחד.

כל אחד בתורו, מקסים ככל שיהיה, נעלם.

אך הפעם לא היה לי זמן להיות מתוסכל, כבר הייתי בדרך לאחר.

מחר אשוב לצבא. אשוב למדים. אשוב לעבודה שהזנחתי,

אשוב למציאות.

אותה מציאות שגזרתי עליה בדידות כל עוד אני לא יכול לטפל בעצמי.

אותה מציאות שאחרים חושבים שהיא נוראה.

אותה מציאות שאני מנותק ממנה כבעל פיצול אישיות.

כי אני מאושר ושמח ויוצא ועליז,

אך בין עיני הירוקות שיותר מדי בחורים אוהבים נמצאת אותה מחשבה שקובעת כי אמות לבד.

והמדים? המדים רק מדגישים את צבעם.