הרבה זמן לא כתבתי כאן.

אם אני לא טועה כמעט וחודשיים.

הרבה עבר עלי, לטוב ולרע.

ולמרות שהיה נדמה לי כי בתקופה האחרונה הכול מתחיל להיות ורוד מלבב ופורח, ואני מצליח לסגל לעצמי חיים, ואפילו טובים,

השבוע הוכיח לי בדיוק ההפך ועד כמה הפער העצום בין מחשבותיי למציאות של חיי לא ניתן לגישור.

אם הייתם שואלים אותי מה הרגשתי שבוע שעבר,

הייתי אומר לכם שאני עליז. מהדברים הקטנים. הצבא לא חנק אותי ולא דימה עצמו לעצם אשר קורעת לי את הגרון אלא התחיל להסתדר קצת, למרות כל הקשיים.

ובזוגיות הייתי מחייך לכם במתיקות.

לאחר שלוש שנים פתאום השיר MIKE של עברי לידר לא דיבר אלי כי הייתי במשהו, סוג של מערכת יחסים.

ובכן, עבר השבוע הזה אשר בו כל הבועות התפוצצו לי בפרצוף כפצצת זרחן המאירה לי את חשכת חיי.

יש לי זמן לכתוב עכשיו, וזה חידוש- לבטח הרגשתם שאני נעלם.

זרקו אותי. בגלל שאני בצבא ולא מגיע מספיק הביתה.

ואם נדבר על הצבא,

אז שאריות חוסנתי נסדק לרסיסים והפך לאבק נישא ברוח.

רבים לא יודעים.

זאת הבנתי כאשר דיברתי עם אחותי הגדולה המאמצת, המנטור של חיי.

פעם, לפני שנים, 2008, ספטמבר ליתר הדיוק,

הייתי חייל פשוט.

חייל פשוט והומו אשר שירת באחד מבסיסי השריון בארץ.

באותה העת נהנתי מזוגיות מלבבת אשר תמכה בי ועזרה לי בכל.

בפיזור דעת מטופש השארתי את הפלאפון במועדון המחלקה כאשר יצאתי לשירותים וכשחזרתי חשתי שמשהו מוזר.

אחד מחיילי המחלקה קרא לי את ההודעות והבין. הוא עשה לי אאוטינג. הפיץ בכלל המחלקה והפלוגה את היותי חובב גברים.

מאותו הרגע עברתי להיות החייל הנחות במחלקה אשר סובל מהשפלות והתעללויות פיזיות מצידם.

מיותר לציין מה ההרגשה.

במיוחד מהעובדה שלא היה לי לאן לברוח כי אותם אנשים היו אתי בחדר. אותם אנשים אשר הדביקו אותי לשמיכה לאחר שניסיתי להתחבא כילד קטן מפניהם.

לא הייתה לי תמיכת מפקדים.

אני זוכר כשפניתי למ"פ שלי וכל מה שהוא עשה זה להגיד שאין מה לעשות.

שם נשברתי.

שם נשבעתי שאני הולך לשנות. לא עוד.

אז יצאתי לקורס קצינים, וזה היה אחד הדברים שהובילו אותי קדימה. החשיבה על החייל הפשוט אשר אף גורם לא דואג לו.

יש לי חייל הומו. סיפרתי זאת כשנכנסתי לתפקיד לפני 4 חודשים לערך. הוא הדבר החשוב ביותר מבחינתי. במיוחד לאור העובדה שהוא עובר בערך את אותו הדבר.

השבוע הודיעו לנו כי לא ניתן להוציא אותו מהיחידה. הערעור על הבקשה נדחה.

לא ידעתי איך לספר לו.

לא יכולתי לעמוד מולו ולהגיד לו שאני מצטער, אבל נכשלתי.

גורמי הת"ש ניסו לעודד אותי, ניסו להסביר.

"זה גורם מלמעלה שהחליט, אתה כתבת מכתב, המ"מ שלו, המג"ד, אתה עשית הכל"

ובכל זאת זה נשלל.

כי "צריך לנסות שוב להסתדר".

לא. אי אפשר. אני יודע שלא. אני יודע ממקור ראשון.

זה מייסר אותי. זה שבר והרס אותי.

אני לא מוכן לקבל לא. גם אם זה אומר שאני אצטרך לנסוע ולהרביץ לרמ"ד כזה או אחר.

לא יקום ולא יהיה, ממש לא. בנוגע לנושא זה אני לא מקבל לא.

אין דבר כזה לא.

אני לא מוכן לקחת תחת אחריותי חייל אשר יכול לקום בוקר אחד וליטול את חייו כי המערכת דפוקה. כי הוא חי בחברה אשר לא מקבלת, בורה מטופשת שלא מתבגרת.

ושוב אמרו לי,

אני עשיתי הכול. אפילו הוא אמר לי.

אז מה.

אז מה שניסיתי. אני עדין נכשלתי.

חייל שלי עובר מסכת התעללויות כמו שאני עברתי, ואני לא מצליח לעשות שום דבר בשביל לעצור זאת.

עובדה זו, המערכת הזו, שלא מבחינה ולא אכפתית היא העובדה שאני מרוקן תוכן.

אין יותר עקרונות.

אין יותר ערכים.

אין יותר דבר.

כל מה שהוביל אותי בחיים,

כל מה שדחף אותי לאורך הקורס קצינים ולאורך חיי כקצין הושמדו.

אני מסתכל על הדרגות ומתבייש.

כועס, זועם, מתוסכל,

המראה מנופץ.

ואני לבד.

אני צריך לשתות הערב למוות.

Born to die חודר לתודעתי אט אט,

מפיג את ערפילי הליל ומכניס את מוחי לתחילת תנועת קליטה.

הגלגלים חורקים והלמות נוחתות על ראשי.

חמרמורת.

לאחר שנייה נוספת, כאשר אני מחבר נקודה לנקודה אחרת,

אני מבין שהשיר המתנגן ברקע זה צלצולו של המירס שלי.

במאמץ עילאי, כאשר ידי כבדה כטנק ונעה בחינניות של פיל בחנות חרסינה אני מגשש לשידה בחיפושים אחריו.

לוקח לי זמן, ובחילה מצטרפת להלמות בראשי.

כשאני אוחז בו אני גורר את ידי חזרה אלי ומנסה לקרוא את הצג, לראות מי מתקשר אלי.

אחד הנגדים הבכירים שלי.

זורק את המירס ממני והלאה.

בחילה, תחושת צריבה, כאב ראש אדיר.

חוויתי זאת בעבר.

יותר מדי וויסקי.

בריחה שרק פוגעת בי.

בריחה לאלכוהול עד שהארנק לא יכול יותר לשאת בנטל.

בריחה מחדר האוכל כדי לא לפגוש באנשי הבסיס.

בריחה משיחות, לסנן כאשר אני כבר לא יכול יותר.

כשיצאתי אתמול מהבסיס כיביתי את הטלפונים שלי. הייתי חייב הפסקה.

הייתי מנותק מהעולם למשך שעה ברכבת אשר הייתי יכול לישון בה.

אך עם הדלקתם שתף הצלצולים שב.

וללא הפסק.

אני לא יכול יותר.

זה יותר מדי.

מעולם לא הצלחתי לא לקחת ללב דברים.

זה מרסק אותי.

במארש צה"ל ישנו קטע אשר נשמע קצת כמו מתיחה, כבדיחה נלעגת אשר אינה מקומה בצבא ועם זאת מתאימה לשם בול. מעין דימוי מוזיקלי לאירוניה הנמצא ביסודו של ארגון זה.

כך הרגשתי בסיום פגישה עם המח"ט שלי.

משועשע קלות ומבולבל נוכח המציאות.

חוסר אונים מוחלט כשהשפעתו היחידה היא זעקה אדירה לאבסורד.

בעיני המח"ט זו הייתה פגישת עבודה.

בעיניי זו הייתה פגישת 'יחסנו לאן' כשהמטרה היא החוצה.

היא הייתה עניינית ועם זאת מאכזבת במקצת.

אכן, חשפתי אותו לדברים שהוא לא היה מודע אליהם והוא אודה לי על כך שפקחתי את עיניו לתהליכים אשר הוא לא התכוון אליהם.

בסיום התייחסותו בפן המקצועי אשר בו הוא אמר שיש דברים רבים אשר אני צודק בהם,

הגענו לפן האישי, בו אמרתי לו שאני מאוכזב, מתבייש ומבקש לסיים תפקיד.

אלו הרגשות אשר לא ישתנו בנוגע ליחידה הזו. עם המקצועיות אני יכול להתמודד, אבל אלו לא ישתנו. לא העובדה שאני מאוכזב ממפקדיי, לא העובדה שאני מתבייש לייצג אותנו כלפי חוץ. בחיים שלי לא התביישתי כל כך לענוד את תג היחידה.

הוא הסכים אתי, ובכל זאת, הוא אמר לי לשוב אליו עוד שבועיים.

עוד שבועיים שבהם... מה? מה אמור לקרות? פתאום תצוץ אצלי גאוות יחידה?

לא.

כשסיימתי את הפגישה עמו קבעתי עם הקצין סגל ראיון אצל המח"ט לעוד שבועיים.

הוא אמר לי שהוא לא אוהב לסיים לקצינים תפקיד מוקדם. בין אם זו החלטה שלו או החלטה שלהם. אני מניח שאני צריך להעריך את השהייה הזו, אני מניח שאני צריך להבין שהוא חושב שיש לי מה לתרום... אבל אני לא חושב שהוא הבין שאני חלוט בהחלטתי.

הוא ציין שסיום תפקיד לא יעזור לי בעתיד.

אני יכול להיות ציני עכשיו אך אשאר רציני.

אני מודע לכך.

כהמשך ישיר להחלטתי אני לא רואה את עצמי בצבא מעבר למה שחתמתי כך שהעתיד לא מהווה איום כלפי.

אני מאוכזב.

אני פגוע.

רגשות אלו לא מתאימים לצבא.

אני לא מתאים לצבא.

אני מבין, אני מפנים, אני מקבל, אני אשרת את מה שהתנדבתי לו וכשאסיים כך אסיים את שירותו.

רק עוד שנה וחצי.

ולעזאל, שאני אצא כבר מהיחידה הזו.