מזמן לא עשיתי זאת. בטח שבטח לא בגדר הצבא.

כבר כמעט ושנה לא הייתי בצפון בגלל תפקידי.

שכחתי עד כמה ירוק הוא.

עד כמה הרגשת הקור, גם אם היא מבורכת בימים אלו ונמצאת רק בראשי, תופסת את מקומה.

בחמש בבוקר יצאתי מביתי ובמשך חמש שעות העברתי את זמני בנסיעה צפונה.

מצחיקה אותי העובדה שאת רוב הדרך הכרתי, גם אם עברתי שם רק פעם אחת בחיי.

פה העברתי תרגיל, ופה התמקמנו. פה עצרנו לבקש הדרכה, ופה אספתי את שאריות אנשי.

במהלך הנסיעה נמנמתי לחילופין ובאחת הפעמים כשעיני נפקחו חשבתי לעצמי שזה דומה לפעם שנסעתי שם בנ.נ והגענו לכיכר מתחת למירון, זה שמכווין לקבר הרשב"י.

והנה, הופיעה הכיכר.

זה קרה מס' פעמים ורק הוכיח לעצמי שאכן יש לי יכולת התמצאות במרחב מלבבת.

ומצחיקה.

כי נגיד את דרכי הצפון, שמעולם לא העברתי שם יותר משבוע, אני זוכר בע"פ,

אבל את השמות של החיילים שלי לוקח לי חודש וחצי לזכור.

אני לא מוצא משהו לכתוב עליו.

לא משהו מיוחד. לא משהו מצחיק. לא משהו מרתק, לא משהו שמושך אותי לכתוב עליו ולכן אני לא כותב.

בזמנים רבים הבלוג נושק לחיי וניתן לפרשם על ידו. אם כלום לא כתוב, כנראה שחיי בתקופה משעממת.

אבל לא המצב כעת.

אני לא משועמם. להפך, אני יוצא. אולי יותר מדי.

בחודש וחצי שאני בקבע בזבזתי מעל ומעבר.

קניתי מלתחה חדשה, ראיתי בממוצע 2.5 סרטים בשבוע,

והפסקתי לספור את זוגות הנעליים שלי, והספרים.

הספרים בערימות על הריצפה, הספריה מלאה.

הנעליים ארוזות עוד בקופסאות. אף על פי שגיליתי, באיחור מה, שכך הרבה יותר נח לאחסן אותן.

זו לא התנהגות סבירה. זו גרגרנות.

זה לאו דווקא מתאים לאופי, שעד כה היה שמרני. מהפחד הגדול שאני אמצא את עצמי ללא קורת גג עם משכורת של 500 שקל.

עכשיו אני מרוויח פי 10 מכך. קצת יותר.

ולכן החלטתי לשוב לעצמי.

חדלתי את הוללותי וביליתי אתמול שלוש שעות בבנק.

כמעט ואין לי כסף זמין. 90% מממוני סגור לשנתיים הקרובות.

הסתכלתי על עצמי במראה.

אתמול הורדתי את שערי ואני קירח. לא הבחירה הכי מוצלחת שלי, אבל כבר מזמן הפסקתי להתחשב בשיער שלי.

אני בצבא. הוא יגדל.

ובכל מקרה, בכל פעם שאני יכול לעסוק בתסרוקות- משמעות הדבר שהוא ארוך מדי.

עיני הירוקות בולטות נוכח המדים. כעת אין משקפיים שמסתירות זאת. קניתי עדשות.

ביום הראשון אתן רוב הקצינים לא הצליחו להצביע על מה שונה בי, אבל אמרו לי שיפה לי כך.

הכי אהבתי את תגובת מ"פ המפקדה שתחתי, הוא שאל אותי מה מוזר בי ואמרתי לו שאני בלי משקפיים.

הוא חייך אלי וצעק "אז זה למה אתה כזה חתיך!"

מלבב.

אני יכול להגיד שהרגשתי השתפרה בחודש האחרון. אני מניח שהכל תרם לזאת, ואולי בגלל זה אין לי על מה לכתוב.

אני כבר לא מרגיש שאני לא אצליח לממן את עצמי, רזיתי, יש לי מלתחה חדשה והחשוב מכל- אחרי 5 חודשים בתפקיד כבר אין כיבוי שריפות. הכל זורם.

ונכון שהרבה מהמכשולים עוד קיימים וישארו קיימים אחרי שאני אלך, אבל אני כבר שולט בהם. אני יודע מה לעשות ע"מ להתגבר עליהם.

ובכל זאת,

בכל פעם שאני בבית ואבי רואה אותי אוכל משהו, הוא מעיר לי שאולי כדאי שאני לא אוכל.

הוא מחזיר אותי שנים לאחור. לאותה התקופה שבה עוצבה אישיותי, אופי. אותה תקופה שהוא צרב בי צלקות שלעולם לא יעלמו.

זה, הבית הזה, המשפחה הזו,

הסכנה הגדולה ביותר לחזרתי לייאוש.

ואין מנוס.

אני מתחיל להרגיש כאחד שעבר על כולם.

התחלתי עם קטנים. לא כי לא ידעתי מה העולם מכיל אלא כי כולם היו כאלה. כולם הסתובבו אתם ושכבו אתם בלילות. כשהם קטנים.

מצחיקה אותי העובדה שאף על פי שהם היו קטנים, שכבנו אתם אז, כשהחשכה ירדה. כאילו לא הספקנו להסתפק ולגמור אתם כשהיה עוד אור בחוץ.

כמובן שהבידור מכך  מגיע רק בדיעבד. אז, גם אני הייתי קטן וזה נראה לי הדבר הכי טבעי ונורמאלי שיש, במציאות ההזויה הזו שניתן בכלל לראות אותה כטבעית.

כיום, כמו אז, זה מעין טאבו לא מוצהר כשככל שהזמן נע ונד רק מתחזק. רבים האנשים אשר היו נגעלים נוכח המחשבות הללו, כפי שחלקם גם היום מרגישים זאת. בשבילם לקרוא לפעולה הזו "טבעית" נראה הכי לא טבעי שיש.

הזמן חלף, ופתאום לא הצלחתי להתרגש כבעבר. גמרתי, גמעתי את אותם הקטנים אך לא חשתי שובע. גמרתי אתם מהר יותר ממצמוץ עיני.

לא הסתפקתי באחד, אז המשכתי לבא אחריו.

עד שהבנתי שזה לא המספר משנה, אלא קטנותם. עברתי לגדולים יותר. עבים יותר.

ניסיתי הכול כמעט. החלטתי שמן הראוי שאני אפסיק לשפוט את העטיפה.

היו מן המזרח הרחוק, והקרוב. צעירים יותר, וצעירים פחות. ניסיתי מכל הבא ליד, גמרתי במיומנות והמשכתי הלאה.

השכלתי, למדתי, נהניתי, גמרתי והמשכתי הלאה במהירות מתגברת בחיפוש אחר אותו אחד שיספק אותי.

זה לא קרה.

היו גם רומנים. אחד שגרם לי לגמור סדרה של סיפוקים רגעיים ולאו דווקא מפגש חד פעמי ביני לבינו.

כבר שנים שאני עושה זאת. כבר שנים שאני מחפש. כבר שנים שאני לא מוצא.

ככל שהזמן חולף, ככל שאני עובר על רבים כל כך, כך מתחזקת אצלי התודעה, הידיעה וההבנה.

הגודל כן קובע.

רק שעכשיו נותרתי לבד בלי יכולת לספק את עצמי. אני כבר לא מוצא גדולים יותר.

אני לא מתייג אותם לפי גילאים, אני לא מתייג אותם לפי מוצאים, אני אפילו לא מתייג אותם לפי העטיפה.

רק לפי הגודל.

היכן ישנם גדולים יותר? עבים יותר? כאלו אשר יפתחו בפני עולמות חדשים? אחרים? מרגשים יותר, מרתקים יותר, נמרצים יותר?

בבקשה מישהו יכול להמליץ לי?

אני רק רוצה ספר טוב!

נבלע בספרים.

כאדם אשר נקלע לשיטפון אני נסחף.

יחד עם האדמה תחתי, יחד עם הצמחים, הסלעים. חולפים במהירות על פני הנוף וכמעט ולא שמים אליו לה.

חולפים על פני הזמן ומתייצבים בראש צבאות אל מול צבאות אויב. לפני אלף שנה. ולפני אלפיים. ובימינו.

תחככים ומזימות, אצולה וכמורה, גיבורים ואדם מהשדה.

קתדרלות, טירות, סדנאות, מכוני מדע,

נביאות, מדענים, לוחמים, כמרים, עוברי אורח.

ישראל, מצרים, אנגליה, צרפת, גרמניה.

מלכים, קיסרים, נשיאים, סופרים.

עולמות צבעוניים, ססגוניים, מסוכנים, מרהיבים, שחורים ולבנים.

אתנחתא מלבבת.

אחרי כל השנים, ספרים עדין הם אוצר מרהיב של ידע, תשוקה, אהבה, חשיבה וצוהר ענק לדימיון. לפנטזיה. לגירוי מוחי שאני כה אוהב.

לעומת כל אותם הדמויות והסיפורים,

חיי גורמים לי להסמיק מבושה.

ובכל זאת תמיד כשאני סוגר ספר פי מעוקל בחיוך של ידע נסתר,

עיני משובבות ומבריקות,

נושם נשימה עמוקה וסוגר את הדלת לעולם ההוא.

תמיד אני מרגיש טהור ברגעים מעין אלו,

תמיד ישנה התחושה שאם בזה הרגע מישהו מסתכל עלי,

הוא מקבל את מלוא התפארת שלי, בטבעיות.

אז תסתכל כבר.

ובבקשה לא תהיה אשכנזי.

עד כמה שהחיזורים שלהם נותנים לי תחושה טובה,

אני לא נמשך אליהם.

לבנבנים, עמכם הסליחה