בצבא, ובעצם בכל מערכת המכבדת עצמה, ישנם אחרי תרגילים גדולים תחקירים אשר באים לשפר ולשמר את הדברים הטובים על מנת שבתרגיל הבא נצליח יותר.

אחת הנקודות שלי לאחר שבוע מלחמה הייתה קריטית.

"אין להשתיק את הטלפון בעמדה שלי בחמ"ל", כן. בדיוק. בשיחת המוטיביציה עם פתיחת התרגיל כבר הטלפון צלצל וחירפן לי את הצורה ולכן השתקתי את צלילו.

מאחר וזה אני, שכחתי להגבירו חזרה וכך יצא שבתרגיל האחרון היה לי סבבה ושקט יחסית.

גאונות.

באחד מחיתוכי המצב בשבוע מפקד התרגיל התחיל משפט באומרו: "על אף התרגיל...", מה שישר גרם לי לפלוט: "מישהו אמר לאפה?!"

כשרואים אותי עם הסמח"ט שלי מבינים דבר אחד מוחלט המצביע על היחסים בנינו.

אין אנשים עם בעיות. יש בעיות עם אנשים.

לאחרונה עברנו תקופה עמוסה טקסים, מעבר לטקסים הממלכתיים היחידה שלי חוותה החלפה של 3 מג"דים.

בתוק קצין מטה חטיבתי נכחתי בכל הטקסים ולקחתי חלק בהם.

באחת הישיבות הסמח"ט הסתכל עלי והוסיף: "דאם דאם, הכל תלוי בך. בין אם יצליח ובין אם יפול- אתה האחראי לכך".

אבל בלי לחץ.

כשנתקעתי באחת המשימות שלי ולא הצלחתי לפתור אותה התקשרתי לעדכן אותו.

משום מה הוא התרגז שבאתי אליו עם פער ולא עם פיתרון.

...

תגיד, אתה סתום?

אם הייתי יכול לפתור את זה בעצמי זה כנראה לא היה פער!

בישיבה של לפני טקס הזיכרון לחללי מערכות ישראל והעצמאות עברנו על ספר הבמה (מה שממש שיעמם אותי, אני לא קצינת חינוך או משהו) ודנו במה שהולך לקרות.

הייתה התלבטות מדי המח"ט אמור לדבר, אם בכלל.

אז העלתי נקודה נחמדה.

"אם המח"ט רוצה להגיד משהו, כדאי שזה יהיה לפני פקודת היום של הרמטכ"ל. כאילו איך זה יצא?

-פקודת יום מאת רב אלוף בנימין (בני) גנץ- ואז המח"ט:'אה, כדרך אגב, גם לי יש מה להגיד...'".

ובתפנית מפתיעה נעבור לבנים.

מתוך אחד הדייטים שלי: הבחור מסתכל עלי, סוקר אותי כף רגל ועד ראש ואומר, 'אתה יודע, אני לא מחפש יופי. אני מסתכל על נפש האדם'.

...

לא הבנתי.

הרגע הבחור אמר לי שאני מכוער?!

בערב העצמאות היה לי את אחד המפגשים הכי הזויים אי פעם.

פגשתי בחור ויחד הלכנו לגבעת נפוליאון לצפות בזיקוקים של גוש דן.

ירדנו מטה ואז הוא אמר לי שהוא עייף. הסתכלתי עליו בהרמת גבה.

אתם בכוונה מטופשים או שיצרו אותו במיוחד בשבילי?!

מה קשה להגיד 'לא מתאים' לפני שאני הורס את הנעלים שלי?!

מאחר וכבר הייתי תקוע בחור הזה שנקרא המרכז התקשרתי לחבר שיבוא ויקח אותי למסיבה.

לאחר השיחה הלכתי לאיבוד ברמת גן.

זה היה ספורט חביב יחסית.

במסיבה עצמה ידידה שלי לימדה אותי לרקוד, ודי התלהבתי מכך.

אני לא איש מסיבות, כי אני לא יודע לרקוד.

אבל מתברר שאחרי שמסבירים לי אני יודע להזיז את האגן ממש טוב!

זה, ואלכוהול.

לאחר שעה של ריקודים מישהו קפץ עלי מאחור.

כשהסתובבתי אליו ראיתי שזה חייל שלי.

חייל שאני די מחבב, ובתפקידי הנוכחי זה לא דבר שכיח.

הוא נתן לי חיבוק דוב מיוזע ומגעיל ובירך אותי על הטעם המשובח שלי.

מבין כל הפלוגה שלי באמת שאני חש גאווה עליו ואני מתחבר אליו נהדר.

אז תחקרתי אותו איך הוא חוזר הביתה וווידאתי שהוא לא שותה ונוהג.

מפקד או לא מפקד?

אחרי שלוש שעות רצופות של ריקודים הבנתי למה המציאו את נעלי הספורט.

משהו בנוגע לכך שהן בנויות לפעילות מוגברת.

אני לעומת זאת, לא.

לקח לי שעה להגיע לתחנה המרכזית. שבעיקרון זה 15 ד' מהמסיבה.

כשנחתתי בעירי וכשקרטעתי הביתה שמעתי ציוץ ציפורים של בוקר.

בחיי שזה מעצבן רצח.

פוקח את עיני וצופה בתקרה.

חש את דקירות הצמא בגרוני ומסיט את השמכה מעלי בהנפה אחת.

מתרומם מהמיטה כשרק בוקסר לגופי. לא חדש.

יוצא מן החדר, עובר למטבח, ובדרך חולף דרך הסלון.

מרווה את צמאוני ומרגיע את דקירות גרוני.

שב באותה הדרך וסוקר את הסלון.

שאריות ארוחה מאתמול בערב, רטבי סושי ומקלות כשאחד מהם על הרצפה,

כוסות יין עם משקעים שכבר אינם מבעבעים ובקבוק ריק צמוד אליהם.

בכניסה לחדר רגלי נתקלת בחום, בגד. חולצה. שלו.

עם כל צעד ושעל אני נתקל בעוד פרטי לבוש כאלו ואחרים.

צופה בו.

צופה איך הוא הספיק להתפרש על רוב המיטה, כאחד שאינו רגיל לישון עם אחר.

צופה על קרני האור המעטות אשר מצליחות להגיח מבעד לטריס, על הזויות ורכותן החמימה אשר מדגישה את צבע עורו השחום ואת מתאר גופו.

אני שב לשכב לידו ומנסה בעדינות לפלס לי תנוחה נוחה.

אני שוכב ער וחושב.

זה חדש.

פעם ראשונה שבפגישה ראשונה שכבתי עם מישהו.

ללא כל צל של ספק זה מבטל את הרגשות העגומים שלי בנוגע לכך שלא אוכל להתפשט מול אדם ושאמות לבד.

מתברר שכשאני חש משיכה פיזית ומנטלית אני חש בנח.

אני מכיר שזה היה שונה. בכל זאת, סקס מלא עם בחור אחרי שנתיים וחודשיים.

התחסדות מטופשת או סתם בריחה. אבל זה קרה.

קרה אתו ועם בן זוגי לשעבר.

ודומים הם. שחומים, גבוהים וגדולים.

אבל לא יקרה עם זה כלום.

למה?

הנה מגיע הקטע שאני מת עליו:

תרגיל בכימיה פשוטה:

קחו פסיבי, ועוד פסיבי, ומה תקבלו? לסבית!

באמשלי בחיים שלי לא חוויתי סקס כל כך גרוע. החוסר סקס שלי היה עדיף.

הוא השקיע, ורצה, כי אני שווה את זה (וואל דה), אבל באמת? רציני?

ומה זו הקונסטרוקציה הזו?

בחיים שלי לא נתקלתי במשהו כזה עקום, ואני ממש שמח מכך.

ניסינו כל כך הרבה תנוחות רק בשביל להתאים שהקמה סוטרא היה מחוויר לעומתנו.

וזה לא צלח.

אפילו כשהתעצבנתי והפכתי אותו אז כאב לו.

אתה אמור להיות פסיבי לא?

מתסכל.

אגב, כן. אני פסיבי. למה? כי אני אוהב את זה. יש את ההומואים הלא ברורים הללו שמעולם לא ניסו ולא מתכוונים לנסות לקבל בתחת...

מה הקטע? מה אתם מפגרים? זו כ-ל הפואנטה.

אבל ממש.

זה מזכיר לי את אחת הידידות הטיפשות שלי ששאלה אותי מי הגבר ומי האישה.

אף אחד לא האישה. זה הרעיון הגדול של הומואים.

באחד הדייטים שלי בחור אחד אמר לי שהוא לא מסתכל על היופי אלא מתרכז באופיו של האדם.

אז כן, אני בטוח שהוא התחיל אתי בגלל שיש לי אופי שמקרין החוצה (ובאותה מידה קראו לי טרמפלדור),

ולא הבנתי. הוא כאילו אמר לי שאני מכוער?

מתברר שלא משנה כמה ביטחון עצמי יהיה לך,

מספיק בחור אחד שיבריז לך מדייט בשביל למוטט אותך.

אפשר בבקשה לצאת עם מישהו נורמלי?

פליז?

התעוררתי.

נכנסתי לפייסבוק לוודא שאכן החבר לא העלאה את התמונות שלי ונתקלתי בשיר הזה.

אצתי רצתי לפה בהחלטה שזה מה שיפתח את הפוסט פורים שלי למרות שבשבילי החג לא נגמר.

אז כך, תודה ארטיסט שאתה ממלא לי את הפייסבוק באיכות.

למרות שאני שומע את השיר עכשיו בלופים כשהשמש מלטפת את חלוני ומעודדת במקצת ולכן עוד 5 ד' לא אוכל לסבול אותו כלל.

ככל קצין עסוק גם אני ידעתי שפורים מגיע בגלל ההכנות אליו.

ככל קצין עסוק גם אני שמתי את המידע הנורא רלוונטי הזה בסוף סדר העדיפויות שלי.

ככל קצין עסוק גם אני נזכרתי ביום שני שבאמת חייבים להתחיל לחשוב על תחפושת.

ככל קצין עסוק גם אני המשכתי בחיי כשהעובדה הזו קיימת בראשי ואני שותק.

ככל קצין עסוק גם אני ניסיתי לאלתר משהו, עם קאלי.

ככל קצין עסוק גם אני גיליתי שאני עסוק מדי ותוכניותי בוטלו ולפיכך נשארתי בלי כלום.

לא כמו כל קצין עסוק, אני בחמישי יצאתי מוקדם ונסעתי להשכיר תחפושת.

המחשבה על כך רק רפרפה בראשי וביטלתי אותה, אבל הייתה לי כוונה להנות בחג הזה שלא כמו שאר החגים וזו הייתה האופציה האחרונה.

בחיי שמעולם לא חשבתי שאני אהנה כל כך.

בערב חמישי, כשהלכתי בעירי רווית האל שמעתי את קול צעדי מהדהדים ברחובות השוממים והחשוכים.

התפלאתי שהאורות לא דולקים אך זה רק הכניס אותי יותר לאווירה.

כשנכנסתי לביתה של ידידתי משפחה עצרה את נשמתה.

אחותה הקטנה רצה אלי וצעק לאחיה שיצלם אותנו.

ניצבתי שם בסומק קל של מבוכה.

ברט כסוף עם נוצה,

צווארון קטיפה לבן,

ג'קט תכלת עם ציורי ריקמה כסופים,

אבנט כסוף,

מכנס כסוף עד הברך,

גרביים לבנות צחורות,

ולסיום נעליים חצאיות חומות המזכירות קטיפה.

בקיצור, דוכס.

כפי שיאה לי ולרוחי. תמיד אמרתי שאני אציל.

מצחיקה אותי העובדה שהנעליים הן לא חלק מהתחפושת אלא הן שלי. אפילו נעליים שאני ממש אוהב ונועל אותן לעיתים קרובות. מה שמטריד כי הן מתאימות לבחור מהמאה ה17.

אגב המאה ה17, משהו שגיליתי רק לאחר שהתלבשתי ונראתי מדהים, הבחורים אז חיו טוב.

מסיבה לא ברורה אין שום כיסים בתחפושת. לא לארנק ובטח לא למירס.

גאונות!

הידידה התחפשה לגיישה ושנינו שמנו פעמינו לת"א.

בדרך אנשים הסתכלו עלינו מוזר. הסתכלתי עליהם מוזר חזרה. זה פורים לעזאל, למה נראה לכם שאני נראה כמו דוכס? אני יודע שאני לא מבין גדול באופנה, אבל התלבושת הזו ממש ממש פאסה.

כשהגענו לאלנבי כבר היה יותר טוב.

בת"א שלא כמו בעירי שלי היה מגוון רחב של תחפושות עליזות המקפצות ברחובות.

פגשנו חברים ושתינו. הסתובבנו,

ומעל הכל,

והדבר החשוב ביותר,

אנשים זרים עצרו אותי.

הייתי רוצה להגיד המונים אבל זה יהיה שקר. אסתפק בהרבה.

עצרו, העריצו, החמיאו והצטלמו אתי.

מכירי הקרובים יודעים שכשאני חש בנח אני משיל מעלי את מעטה הביישנות (ובחי זקנו של מרלין הקיצוניות הזו מתחילה להטריד אותי) ופשוט הופך לזונת צומי.

וזה כלל לא קשה למשוך תשומת לב כשאתם אני, יש לי כישרון לכך.

וכשאני נראה כמו דוכס?

אפילו ה' כל יכולה עצמה לא מסוגלת לעצור אותי!

הפכתי לאטקרצייה מהלכת, ואהבתי את זה.

צילמו אותי כל כך הרבה פעמים שכמעט והרגשתי כסלב, עד שנזכרתי שאני לא ובנוסף לכך שלעולם לא אראה את אותם הנצחת רגעים כי אין לי שמץ של מושג מי האנשים הללו שהצטלמתי אתם.

אחרי מעבר בין פאבים ומסיבות, התנגשות פיזית באסי עזר וגילוי העובדה שהבחור לא גבוה כלל, מה שממש הוריד לי,

החלטנו לשוב הביתה.

נחתתי במיטה ב5 וחצי בבוקר.

יצאתי ממנה ב10 ושבתי לת"א.

חזרתי הביתה אח"צ ובערב הייתי שם כבר שוב.

סבב פאבים נוסף, מסיבות נוספות,

שוב אנשים שעוצרים, מחמיאים ומצטלמים.

באחד הפאבים, כאשר חשתי שעולה לי אחרי כל הבירות גרפס הרמתי מניפה של אחת הבנות שהייתה אתי בשביל להסתיר את פי.

הברמנית שראתה זאת צרחה עלי לא לזוז,

הייתי בפאב האנגלי ולשמוע בחורה צועקת עלי במבטא בריטי כבד ממש עשה לי את זה, אדל משהו.

עצרתי את נשמתי והיא שלפה מצלמה.

ישבתי בפינה כבסרטים, הג'קט גולש מהכיסא, הברט על הצד, ביד אחת כוס קסטיל רוז' ובשנייה מניפה אשר מסתירה חצי מפני.

אני בטוח שהתמונה יצאה מדהימה. הבחורה עצרה גם את כל האנשים שנעו בפאב והצביעה עלי.

פשוט... חג קסום.

אז כן, אני לא ישן. והכסף נוזל בין אצבעותיי,

אבל אני הדבר הכי מאושר שהיה בשנה האחרונה. אני לא זוכר מתי הייתי כה עליז.

וזה לא נגמר,

יש עוד את היום.

אני מקווה בכל ליבי שאוכל להשיג תמונה שלי, לפחות אחת!

נשיקות לכולכם, חג פורים שמח!