גיליתי שאני נהנה, ואולי אפילו יותר מדי, מעצם העובדה שהבסיס שלי נמצא בלב שומקום.

אני אוהב את המדבר. התגעגעתי אליו, לא ידעתי עד כמה.

פתאום, עכשיו, אני רואה את החיים שלי ביתר פרופורציה. יותר נכון אני רואה עד כמה שגיתי בהם, במהלך השנה וחצי האחרונות. ואולי לא שגיאה אלא יותר דרך חיים שאני לאו דווקא רוצה לדבוק בה.

הפכתי לעירוני מדי. נטשתי את הטבע, מפאת חוסר זמן. השתקעתי יותר מדי בלימודים שלי וכשהם לא היו, השתקעתי בטיפוח חיי החברה שלי. שזה דבר טוב בפני עצמו אך כשחושבים על זה שכעת אני מכיר את ת"א יותר מדי טוב לטעמי, ואם אני אשווה זה יהיה כמעט כמו ההיכרות שלי עם נחל היהודיה, זה לא נותן לי תחושה מרנינה כ"כ.

זה נטישה מוחלטת לדבר שפעם היה המרכז בחיי, וכאילו המסגרות ו"מסלול החיים" השתלט עלי.

כי כעת, הכול כאילו כבר נקבע מראש, ואם אני אכשל אז אני לא אדע מה לעשות עם עצמי.

זה התחיל במכללה, ממשיך לצבא, היציאה לקצונה, הקצונה, הקבע, המשך הקבע, וזו דרך ישרה וברורה שנקבעה ע"י אנשים שהם לאו דווקא אני, ואולי יחד אתי, אך רק מאחר והם חושבים שזה יהיה טוב בשבילי ואני צעיר מדי ובור מדי כדי להבין את הכול ולחשוב אם זה באמת משהו שאני רוצה.

כי איך באמת אני אמור עכשיו לדעת מה יעשה לי טוב ב... 10 השנים הבאות?

ובפעם הראשונה שחזרתי מהבסיס, נסיעה של שלוש וחצי שעות עד ב"ש, אמרתי לעצמי שאני אשן חלק מהזמן, ובחלקו השני אני אלמד לקצונה.

ולשנייה הרמתי את ראשי מהאוגדנים שלי וצפיתי בנוף הנפרש כלפיי. מדבר. מקצה אופק אחד לשני, ללא כל משהו אחר שממלא את הנפח העצום הזה.

ואהבתי את זה, אז אמרתי לעצמי שאני אתן לעצמי 5 ד' מנוחה ואהנה מהנוף. זה נמשך במשך שלוש שעות. לא יכולתי להעתיק את עיני למקום אחר.

וכשכולם מגיעים ומצוברחים בגלל הכלומנקיות של המקום, בשל החול בשל החום בשל הרוחות שמעיפות אבק לכל מקום,

אני מרקד ומקפץ לי. מרים את הראש לשמיים צופה בשמש וקורץ לה.

ויחד עם זאת,

אי אפשר שלא לראות את הצלקות האדירות שהצבא משאיר על השטח.

רוב האדמות חרושות מנסיעת רק"מים וטנקים, תרמילים זרוקים פה ושם, הטבע מושמד.

זה מצער אותי כל פעם מחדש. במיוחד כאשר נוצר מעין טורנדו קטן, מה שקורה כל הזמן, אשר נותן לי את התחושה שאמא אדמה מנסה בכל כוחה למחוק את עקבותיהם של מכונות ההרס שמרסקות את אדמותיה.

וזה לא עוזר. בכלל לא.

אני צריך לחזור לטייל.

אבל אין לי זמן. הכול כ"כ לחוץ. הכול מקובע.

איך קרה שאני הגעתי לחיים האלו?

מעולם לא דמיינתי את עצמי יושב באיזה משרד בראש תאדיר שמגלגל מליונים,

אז למה פתאום אני מתחיל כך?

והסופ"ש הזה במיוחד,

מחזיר אותו לאחור.

כאילו ואומר לי שכל ההשקעה שלי, כל ההקרבה שלי, לא שווה כלום.

ואין לי זמן ואני צריך להספיק כל כך הרבה, לרוץ לפה ולשם ולראות אותה ואותה לדבר אתה ואתו ולבסוף אני חוזר ביום ראשון לנסיעה הארוכה הזו, שנראת כמו נצח, זו שלוקחת לי 7 שעות, כשאני מרגיש שלא הספקתי כלום.

ועושה רשימות לדברים שאני צריך להספיק כשאני חוזר הביתה. אבל אני חוזר רק ב10 בלילה, ושישי זה יום כ"כ קצר כך ששוב אני לא מספיק כלום.

תודה לסנטה שלפחות אני במדבר,

מקום שלפעמים, כשלא מטרטרים אותך, כשאתה לא עובד,

נותן לך קצת מנוחה. קצת שלווה.

אני אוהב את המדבר.

"למה אתה לובש לבן?"

"כדי שלא יראו אם אני אמצוץ להם אחרי הבחינה."

כשאני חושב על זה, הפעם האחרונה שלבשתי לבן הייתה כשהייתי קטן, וגם אז זה היה החיתול.

אבל מה לא עושים בשביל פרזנטציה?

אז היא הלכה בסדר. סוג של.

ערס: "אנחנו בנינו רובוט אוטונומי-"

בוחן: "מה זה אוטונומי?"

ערס: "..."

בוחן: "אוטונומי, כמו למשל שנותנים לחבל ארץ מסוים אוטונומיה, או כמו פה אם יתנו לפלשתינאים."

ערס: "אפשר בבקשה לענות אחרי המצגת? תודה."

ומזל שהבוחנים נהנו בחיוב, כי מה לעשות, הערס טמבל.

סידרנו את זה כך שאת רוב החומר אני והדוס נעביר לבוחנים, והערס רק את ההתחלה.

כשהדוס החליף את הערס בהצגת הפרויקט ניגשתי לערס, לקחתי אותו לאחור והסברתי לו מה זה רובוט אוטונומי.

מרכז הפרויקטים שלנו הפסיק את ההצגה וביקש מאתנו לא להפריע.

חציל מטומטם.

כשהגיע תורי להציג אז הצגתי בצורה מרהיבה. לא הייתי לחוץ כמו שחשבתי שאני אהיה ודיברתי ברור.

חבל רק ששכחתי לנשום ואחד הבוחנים נאלץ לבקש ממני להפסיק מאחר והוא לא אוהב לראות אנשים מכחילים מולו.

כשסיימנו הם שאלו את הערס מה זה רובוט אוטונומי, הוא קרטע. אני הרחבתי.

כששאלו את הערס שאלה, הוא ענה. אני הרחבתי.

זרקו שאלה לאוויר, אני עניתי.

חכתי בציפייה שישאלו אותי שאלה, לא עשו זאת.

הלוואי וסנטה ידרוס  את החראות האלה!

ישבתי כמעט יומיים ולמדתי.

יומיים!

ואני לא סובל ללמוד יותר משעה למשך 12 שנות לימוד!

תרגמתי 100 עמ' באנגלית, כדי שהדוס גם יבין.

ולא שאלו אותי כלום!

אז הם חושבים שאני שולט בהכול ולכן הם לא שואלים אותי.

מזיז לי ממש.

למדתי? שיראו שלמדתי.

סוף סוף אני לומד משהו ואז בכלל לא רואים את זה?!

גמכן חיים.

כשהם כמעט וסיימנו את השאלות שלהם, אחד הבוחנים הרים את הספר היפהפה שכתבתי על הפרויקט, והריץ את הדפים.

"לא חבל על יערות הגשם?"

ביץ', מות.

"מה אתה מאושר?"

שוב אבא.

אבל לא היה לי מה להגיד.

מה כבר אני יכול להגיד?

שאני מאוהב?

הוא יבין בכלל? הוא זוכר מה זה?

אני לא חושב שישנה אהבה בין ההורים שלי, מזמן לא.

אני פשוט לא מבין למה הם ממשיכים להיות יחד,

מה לעזאזל מונע מהם גירושים?

אושר הילדים שלהם?

איזה אושר?

לילות רבים מדי חלמתי על הרגע שהם יתגרשו על מנת שאני אצטרך להתמודד רק עם הורה אחד.

אני יודע שזה לעולם לא יגיע, ולמען האמת זה לא ממש משנה לי. אני לא אשמור אתם על קשר זמן רב. כל עוד הקשר שלנו יכול להועיל לי אני אמשיך. מתישהו אני אחליט שכבר אין לי מה לחפש ואני אלך.

אני לא חושב שאני אשאר ואחשוב איך זה ישפיע עליהם.

אני אקים לעצמי משפחה חדשה.

עד כמה שזה אבסורדי, משפחה זה אחד הדברים הכי חשובים לי.

אני כבר לא דואג בנוגע לבחינה על הפרויקט. מחר אני אהיה עם בויפרנד.

אני לא יכול שלא להיות מאושר.

הרבה זמן לא ראינו את אחד השני, לרוב בגלל ההורים שלי. עכשיו אני לא מוכן לוותר על ההזדמנות הזו.

אני יודע איזו הרגשה הוא נותן לי וזו הרגשה של ביטחון ואהבה.

מה שאין לי בבית.

כל רגע אתו הוא קסם בפני עצמו. אי אפשר לנסות ולוותר על זה, מי רוצה בכלל?

להסתחרר עם מנגינה בלתי פוסקת בלב ולדעת שהרצון הכי חזק שלי כרגע זה למצוא פונפונים ולהתחיל לקפץ.

במצבים כאלה אני כמעט ויכול לחוש את שפתיו על שלי, להרגיש איך זרועותיי כרוכות סביב עורפו, את ידיו החמות עוטפות אותי ומצמידות אותנו להרכב אחד, מושלם ומרהיב.

להגיד שהוא החצי השני שלי אני לא יכול, כי כל אדם הוא בשביל עצמו.

מה שכן, השילוב שלנו גורם לי לעשות דברים מופלאים ומוציא את הטוב ביותר שבי.

כמו כדור גלידה ועוגה. כל אחד מתוק בפני עצמו, אבל השילוב בניהם הוא זה שהופך אותם לכאלה טובים.

שוב יש לי את הצמרמורות אשר עולות במעלה גבי.

ההתרגשות.

בחגיגות העצמאות יש לנו חצי שנה.

החגיגות, בשבילנו.

אני אוהב אותך

נ.ב

לבת שלנו כן יקראו אנבל ולא אכפת לי מה אתה אומר!