"למה אתה לובש לבן?"

"כדי שלא יראו אם אני אמצוץ להם אחרי הבחינה."

כשאני חושב על זה, הפעם האחרונה שלבשתי לבן הייתה כשהייתי קטן, וגם אז זה היה החיתול.

אבל מה לא עושים בשביל פרזנטציה?

אז היא הלכה בסדר. סוג של.

ערס: "אנחנו בנינו רובוט אוטונומי-"

בוחן: "מה זה אוטונומי?"

ערס: "..."

בוחן: "אוטונומי, כמו למשל שנותנים לחבל ארץ מסוים אוטונומיה, או כמו פה אם יתנו לפלשתינאים."

ערס: "אפשר בבקשה לענות אחרי המצגת? תודה."

ומזל שהבוחנים נהנו בחיוב, כי מה לעשות, הערס טמבל.

סידרנו את זה כך שאת רוב החומר אני והדוס נעביר לבוחנים, והערס רק את ההתחלה.

כשהדוס החליף את הערס בהצגת הפרויקט ניגשתי לערס, לקחתי אותו לאחור והסברתי לו מה זה רובוט אוטונומי.

מרכז הפרויקטים שלנו הפסיק את ההצגה וביקש מאתנו לא להפריע.

חציל מטומטם.

כשהגיע תורי להציג אז הצגתי בצורה מרהיבה. לא הייתי לחוץ כמו שחשבתי שאני אהיה ודיברתי ברור.

חבל רק ששכחתי לנשום ואחד הבוחנים נאלץ לבקש ממני להפסיק מאחר והוא לא אוהב לראות אנשים מכחילים מולו.

כשסיימנו הם שאלו את הערס מה זה רובוט אוטונומי, הוא קרטע. אני הרחבתי.

כששאלו את הערס שאלה, הוא ענה. אני הרחבתי.

זרקו שאלה לאוויר, אני עניתי.

חכתי בציפייה שישאלו אותי שאלה, לא עשו זאת.

הלוואי וסנטה ידרוס  את החראות האלה!

ישבתי כמעט יומיים ולמדתי.

יומיים!

ואני לא סובל ללמוד יותר משעה למשך 12 שנות לימוד!

תרגמתי 100 עמ' באנגלית, כדי שהדוס גם יבין.

ולא שאלו אותי כלום!

אז הם חושבים שאני שולט בהכול ולכן הם לא שואלים אותי.

מזיז לי ממש.

למדתי? שיראו שלמדתי.

סוף סוף אני לומד משהו ואז בכלל לא רואים את זה?!

גמכן חיים.

כשהם כמעט וסיימנו את השאלות שלהם, אחד הבוחנים הרים את הספר היפהפה שכתבתי על הפרויקט, והריץ את הדפים.

"לא חבל על יערות הגשם?"

ביץ', מות.

על מנת להדפיס את ספר הפרויקט שלי הייתי צריך לנסוע רחוק. שם היה הכי זול.

מה שטוב הייתה העובדה שבאותה העיר עצמה גר בויפרנד. אי לכך ובהתאם לזאת אמרתי לבויפרנד שיתכן ואני אתקשר אליו בפאניקה כי אני אלך לאיבוד.

קמתי בבוקר מוקדם ונסעתי לת"א ומשם לקחתי אוטובוס, הייתי אמור לרדת בצמת מסוימת ולקחת משם עוד אוטובוס. הכל היה טוב ויפה, עד שהגעתי למסקנה שאני מכיר את הארץ הרבה יותר טוב מכל אדם אחר, וירדתי בצמת לא נכונה.

כשבדקתי את כל התחנות שהיו קשורות לאותה הצמת ולא מצאתי את התחנה של הקו שהייתי צריך התחלתי ללכת ברגל לכיוון העיר. באמצע הדרך הייתה לי הארה.

יא טמבל קנית חופשי יומי!

אבל לא נורא. היה חם, היה מגעיל, אבל זה בסדר כי אני שורף קלוריות. כשאני ממשיך בדרכי צפיתי בכל המכוניות שנסעו בכביש לידי ולא עצרו לי לטרמפ. לא שרציתי, אבל תמיד ישנה הפנטזיה הזו שמישהו שאתם מכירים יעצור לידכם ויסיע אותכם, נכון?

כלאחר שנייה עצרה לידי מכונית. הנהג היה סביבות השלושים. הוא הרים את משקפי השמש שלו וסקר אותי מכף רגל ועד ראש. אבל הוא במכונית אז הוא סקר אותי מהירכיים ומעלה, נעצר, המשיך לסקור וחייך אלי.

הוא: "צריך טרמפ?"

אני: "לא תודה"

הוא: "לאן אתה צריך? אני מגיע ל~אין לי שמץ של זיכרון לאן זה היה~"

אני: "ושוב, תודה, זה לא אומר לי כלום, אני אמשיך ברגל."

הוא: "אבל חם בחוץ, בוא, פה קריר ונח" ואז הוא ליטף את המושב לידו.

בשבילי זה היה אות.

אני: "לא לא, זה בסדר." אמרתי והתחלתי ללכת יותר מהר, שזה מטופש בעליל כי כאמור לבחור יש רכב.

כשלא הסתובבתי אליו שוב, הוא הבין את הרמז ונסע.

כשהגעתי לצמת שכן הייתי אמור לרדת בה, הסתובבתי בכל הקצוות שלה כשאני מחפש את התחנה שלי. לא מצאתי.

התקשרתי לבויפרנד.

הטיפשון רק התעורר והיה באופוריה של הבוקר, הוא  התחיל להגיד משהו כמו "אני אוהב אותך" כשהתפרצתי ואמרתי

"אהההההההההההההההה הלכתי לאיבוד ואין אוטובוס ואני אמות ולא יהיה לי פרויקט והעולם חרב!"

כתגובה הוא התפוצץ מצחוק.

קפצתי על הגל ושאלתי אותו אם הוא רוצה להזדיין.

שוב מתקפת צחוק.

אני לעולם לא אתעייף מזה, והוא לעולם לא יפסיק לצחוק עלי כשאני מציע לי. זה מסתדר מצוין לשני הצדדים, אני אוהב לשמוע את הצחוק שלו והוא לא מקבל סקס.

חבל רק שזה משאיר אותי מתוסכל מינית -.-

הוא ניסה לעזור לי.

הוא לא יכול לקלוט שהמערכת של אגד שלחה אותי לתחנה שלא קיימת עם קו שלא קיים רק כדי להחריב את עולמי.

לבסוף מצאתי מפה של העיר והתחלתי לתכנן איך להגיע למקום שאני אמור להגיע. החלטתי לעצור גם נהגי אגד, כדי לשאול. הנהג הראשון אמר קו 5. כשקו 5 הגיע הוא אמר שהוא לא מגיע לשם. כשעצרתי עוד נהג ושאלתי אותו הוא אמר שהוא לא מגיע, והוא לא יודע איך.

שקרן מניאק.

כל נהגי אגד מכירים את כל הקווים שבערים שהם עובדים.

איכשהו הגעתי, כי אני מוכשר. והחלטתי לא להסתמך יותר על אגד. הייתי אומר שגם אגד זה חרא טהור אבל אבא שלי שם.

כשהגעתי לבית הדפוס הם היו בארוחת צהרים, הפתעה, עובדי אגד.

כשחכתי הייתה שם בחורה צעירה מרהיבה שהייתה ממש נחמדה. היא הושיבה אותי ונתנה לי קולה אחרי שהיא שאלה אם אני צמא.

אחרי חצי שעה המנהל הגיע. אמרתי לו מי אני, ואז הוא שאל אם הוא פגש את אבא שלי. לאחר מכן הוא קרא לשני עובדים שלו שגרים בנתניה ושאל אותם אם הם מכירים את אבא שלי. אמרתי לו שלא נראה לי כי אבא שלי עובד במשרדים בלוד.

היה אפשר לחשוב שהוא שכח לשנייה איך נושמים.

"אה, מלמעלה." אמר ובלע את רוקו. זה הצחיק אותי.

הוא טיפל בי יופי. רק חבל שהוא לא כל כך מבין במדפסת סופר מתוחכמת והמעצבת הגרפית הלכה כבר הביתה. מתברר שאותה בחורה נחמדה הייתה המעצבת. הגיוני כי היא לא נראת שייכת לאגד.

אחרי שעה ורבע שאנו מנסים להבין איך הדבר עובד, וכל העובדים כבר יצאו הביתה, החמור נזכר.

מנהל: "אה, יש לי עוד מדפסת צבעונית"

אני: -.-"

כשסיימתי את הכל, נסעתי לעיר. בדרך יותר מסובכת ממה שהגעתי אבל מילא. הלכתי לבית של בויפרנד והתנפלתי עליו. הוא כל כך חמוד. אני כל כך מאוהב.

כשהראש שלי נח עליו, שאלתי אותו אם הוא רוצה לשכב אתי. הצחוק מילא את האוויר ואת אוזני והרעידות של גופו העלו והורידו את ראשי. הוא כל כך מתוק.

יושבים מולי ארבעה מהם, מבוגרים וחכמים. על חלקם קסמי השיבה נבטים.

עומד מולם ומרגיש בור. חש את הלחץ מקיף אותי, את עגלי הזיעה יורדים בשיפולי מצחי, את פעימת הדופק בכל נים ונים בגופי, צמרמרות עוברות ולא נותנות לי לעמוד מולם נינוח.

ישובים הם מעלי, בגובה אינסופי, אף על פי שאני בעומדי גבוה מהם.

המבוגר ביותר מוריד את משקפיו ומשפשף את עיניו מעייפות. מחזיר אותן למקומן ומדפדף ברשומות שנחו מולו.

"תתחיל"

חש איך לשוני נדבקת לחיכי, את גרוני יבש וחש את עצמי נופל לבור אינסופי.

אני: "מאיפה?"

המבוגר: "עדיף מההתחלה."
אני: "ההתחלה ההתחלה?"

הימני לראש השולחן: "לרוב שם הכל מתחיל"

נושם עומק.

אני: "אוקי. אז כך,

      "בהתחלה היו יסודות טהורים שפעלו עליהם לחצים אדירים. לאחר מכן היה בום גדל אשר לימים נקרא 'המפץ הגדול' ובגללו אני פה מולכם עם הרובוט שלי."

המבוגר: OO

הימני לו: Oo

השמאלי לו: -.-

הצעיר מבניהם: מרים גבה.

אני: -.-"

וזו אכן התחלה. של הכישלון הכי גדול בחיים שלי, בערך. הרובוט אינו רובוט, הם אינם מרוצים ממנו, אין לו שום פואנטה ואין אף רעיון שיכול לעמוד מאחוריו.

הבעיה, שאני יודע זאת. הבעיה, שאין לי פיתרון לכך,

הבעיה שלא תהיה לי דיפלומה.

לזכותי יאמר שאני יודע להציג טוב, אף על פי שאני כמעט ומתעלף מרוב לחץ. לרעתי יאמר שכמעט ואין לי מה להציג.

חזרתי לעצמי.

זה מוזר. הייתי רגיל להיות בתחושה של דיכאון תמידי ורק לפעמים ליהנות מגיחות של הנאה.

אתמול התברר לי שזה השתנה ב180°.

אני מוצב במצב מתמיד של אושר, כשלפעמים יש לי גיחות לשחור.

אני כבר לא מרגיש רע עם עצמי או על עצמי. כי אני כן שווה משהו. וגם אם אני לא היצור הכי יפה עלי אדמות, יש בי דברים שבאחרים אין. יש בי דברים שמושכים. לא הכול חג סביב יופי.

ובכלל יש אנשים שאומרים שאני יפה.

וכמו שוודי אלן אמר: "כמובן, אני רוצה אותך בגלל הגוף שלך. מח יש לי משלי."

בא לי פנקייק! מאתמול. לא יודע למה. פשוט בא לי. כי אני לא שמן ואני לא זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שאכלתי כזה, וזה אמור להיות משהו טוב.

ומסכנה ברי. למה השכנה הכלבה לא מביאה לה את המתכון לפאי?!

ונזכרתי. כשעמדתי מולם, הדבר הראשון שעשיתי לפני שנכנסתי ללחץ היה להיתקע ברובוט אחר וליפול על הרצפה.

מי הבנזונה שהניח שם רובוט?!

זה רק אני או שיש עוד אנשים שמתלהבים מבית טיודור שעומד לעלות?

אליזבת' מותק, אבא שלך היה משיגענא. אבל אני מניח שהיא ידעה, בכל זאת הוא הוציא להורג את אמא שלה.

ויש לו קטע עם השם קתרין וג'ן.

ולסיום

פיס אאוט,

ישמרכם סנטה,

I ROCK,

שלחו לי פנקייקס!

אה כן,

אני אוהב אותך המון המונים והלוואי שהפיות ימצאו לרופא השיניים שלך מח לפני הפעם הבאה שאתה בא אליו L