התעוררתי.

נכנסתי לפייסבוק לוודא שאכן החבר לא העלאה את התמונות שלי ונתקלתי בשיר הזה.

אצתי רצתי לפה בהחלטה שזה מה שיפתח את הפוסט פורים שלי למרות שבשבילי החג לא נגמר.

אז כך, תודה ארטיסט שאתה ממלא לי את הפייסבוק באיכות.

למרות שאני שומע את השיר עכשיו בלופים כשהשמש מלטפת את חלוני ומעודדת במקצת ולכן עוד 5 ד' לא אוכל לסבול אותו כלל.

ככל קצין עסוק גם אני ידעתי שפורים מגיע בגלל ההכנות אליו.

ככל קצין עסוק גם אני שמתי את המידע הנורא רלוונטי הזה בסוף סדר העדיפויות שלי.

ככל קצין עסוק גם אני נזכרתי ביום שני שבאמת חייבים להתחיל לחשוב על תחפושת.

ככל קצין עסוק גם אני המשכתי בחיי כשהעובדה הזו קיימת בראשי ואני שותק.

ככל קצין עסוק גם אני ניסיתי לאלתר משהו, עם קאלי.

ככל קצין עסוק גם אני גיליתי שאני עסוק מדי ותוכניותי בוטלו ולפיכך נשארתי בלי כלום.

לא כמו כל קצין עסוק, אני בחמישי יצאתי מוקדם ונסעתי להשכיר תחפושת.

המחשבה על כך רק רפרפה בראשי וביטלתי אותה, אבל הייתה לי כוונה להנות בחג הזה שלא כמו שאר החגים וזו הייתה האופציה האחרונה.

בחיי שמעולם לא חשבתי שאני אהנה כל כך.

בערב חמישי, כשהלכתי בעירי רווית האל שמעתי את קול צעדי מהדהדים ברחובות השוממים והחשוכים.

התפלאתי שהאורות לא דולקים אך זה רק הכניס אותי יותר לאווירה.

כשנכנסתי לביתה של ידידתי משפחה עצרה את נשמתה.

אחותה הקטנה רצה אלי וצעק לאחיה שיצלם אותנו.

ניצבתי שם בסומק קל של מבוכה.

ברט כסוף עם נוצה,

צווארון קטיפה לבן,

ג'קט תכלת עם ציורי ריקמה כסופים,

אבנט כסוף,

מכנס כסוף עד הברך,

גרביים לבנות צחורות,

ולסיום נעליים חצאיות חומות המזכירות קטיפה.

בקיצור, דוכס.

כפי שיאה לי ולרוחי. תמיד אמרתי שאני אציל.

מצחיקה אותי העובדה שהנעליים הן לא חלק מהתחפושת אלא הן שלי. אפילו נעליים שאני ממש אוהב ונועל אותן לעיתים קרובות. מה שמטריד כי הן מתאימות לבחור מהמאה ה17.

אגב המאה ה17, משהו שגיליתי רק לאחר שהתלבשתי ונראתי מדהים, הבחורים אז חיו טוב.

מסיבה לא ברורה אין שום כיסים בתחפושת. לא לארנק ובטח לא למירס.

גאונות!

הידידה התחפשה לגיישה ושנינו שמנו פעמינו לת"א.

בדרך אנשים הסתכלו עלינו מוזר. הסתכלתי עליהם מוזר חזרה. זה פורים לעזאל, למה נראה לכם שאני נראה כמו דוכס? אני יודע שאני לא מבין גדול באופנה, אבל התלבושת הזו ממש ממש פאסה.

כשהגענו לאלנבי כבר היה יותר טוב.

בת"א שלא כמו בעירי שלי היה מגוון רחב של תחפושות עליזות המקפצות ברחובות.

פגשנו חברים ושתינו. הסתובבנו,

ומעל הכל,

והדבר החשוב ביותר,

אנשים זרים עצרו אותי.

הייתי רוצה להגיד המונים אבל זה יהיה שקר. אסתפק בהרבה.

עצרו, העריצו, החמיאו והצטלמו אתי.

מכירי הקרובים יודעים שכשאני חש בנח אני משיל מעלי את מעטה הביישנות (ובחי זקנו של מרלין הקיצוניות הזו מתחילה להטריד אותי) ופשוט הופך לזונת צומי.

וזה כלל לא קשה למשוך תשומת לב כשאתם אני, יש לי כישרון לכך.

וכשאני נראה כמו דוכס?

אפילו ה' כל יכולה עצמה לא מסוגלת לעצור אותי!

הפכתי לאטקרצייה מהלכת, ואהבתי את זה.

צילמו אותי כל כך הרבה פעמים שכמעט והרגשתי כסלב, עד שנזכרתי שאני לא ובנוסף לכך שלעולם לא אראה את אותם הנצחת רגעים כי אין לי שמץ של מושג מי האנשים הללו שהצטלמתי אתם.

אחרי מעבר בין פאבים ומסיבות, התנגשות פיזית באסי עזר וגילוי העובדה שהבחור לא גבוה כלל, מה שממש הוריד לי,

החלטנו לשוב הביתה.

נחתתי במיטה ב5 וחצי בבוקר.

יצאתי ממנה ב10 ושבתי לת"א.

חזרתי הביתה אח"צ ובערב הייתי שם כבר שוב.

סבב פאבים נוסף, מסיבות נוספות,

שוב אנשים שעוצרים, מחמיאים ומצטלמים.

באחד הפאבים, כאשר חשתי שעולה לי אחרי כל הבירות גרפס הרמתי מניפה של אחת הבנות שהייתה אתי בשביל להסתיר את פי.

הברמנית שראתה זאת צרחה עלי לא לזוז,

הייתי בפאב האנגלי ולשמוע בחורה צועקת עלי במבטא בריטי כבד ממש עשה לי את זה, אדל משהו.

עצרתי את נשמתי והיא שלפה מצלמה.

ישבתי בפינה כבסרטים, הג'קט גולש מהכיסא, הברט על הצד, ביד אחת כוס קסטיל רוז' ובשנייה מניפה אשר מסתירה חצי מפני.

אני בטוח שהתמונה יצאה מדהימה. הבחורה עצרה גם את כל האנשים שנעו בפאב והצביעה עלי.

פשוט... חג קסום.

אז כן, אני לא ישן. והכסף נוזל בין אצבעותיי,

אבל אני הדבר הכי מאושר שהיה בשנה האחרונה. אני לא זוכר מתי הייתי כה עליז.

וזה לא נגמר,

יש עוד את היום.

אני מקווה בכל ליבי שאוכל להשיג תמונה שלי, לפחות אחת!

נשיקות לכולכם, חג פורים שמח!

כשראיתי את זה, נזכרתי בפוסט המהולל שלי.

זה היה בערב כיפור, כשחזרתי לפנות בוקר הביתה.

הייתי בשוק ולכן צילמתי את זה.

ואז שכחתי, כהרגלי.

וכל פעם כשראיתי את התמונות בפלאפון נזכרתי ואמרתי לעצמי לעשות על זה פוסט.

אבל שוב שכתבתי, ונזכרתי וחוזר חלילה.

עד שהחלטתי שדי, אני פשוט אעלה את זה וזהו.

אז זוכרים את הארנב שקפץ עלי אז וגרם לי לחטוף התקף לב?

אז הנה הוא:

נכון מפחיד?!

ואז יצא עוד אחד!

אההההההההההההההה

החראות האלה יצאו לי בכיפור.

קולטים?

כיפור!

מתי שאסור לאכול וכל מה שהם עשו זה לזעוק לי "יאמי יאמי אנחנו נזיד ארנבים כוסי"

אבל לא אכלתי אותם.

כי אני לא אוכל בשר.

והם חאמודים^^

בפעם הבאה שאני אראה אותם אני אתפוס אותם ואכווצ'ץ אותם עד שהם יהפכו לכריות נוי מרהיבות למיטה שלי. כי 10 כאלו לא מספיקות לי.

מחר ת"א,

יהיה אחלה.

למרות שמבריזים.

ברביעי בבוקר קראתי ספר בשיעור דינמיקה. פתאום שמתי לב ששרר שקט בכיתה. הרמתי את הראש מהספר וראיתי את כל הכיתה יחד עם המרצה בוהים בי.

אני אוהב שאנשים מתרכזים בי, זה נותן לי את התחושה שאני מישהו חשוב, אבל הפעם זה נראה קצת מאולץ יותר מדי.

אני: "וישנה סיבה שאתם בוהים בי?"

ידידה שלי: "וואי, אתה אידיוט."

אני: ~מרים גבה~

מרצה, במבט נכנע: "ואם אי פעם הוא היה מקדיש את אותה תשומת הלב שלו ללימודים, הוא היה אוכל את כולכם."

אז אני לא מבין למה אני אידיוט. הוא אמר שאני חכם, לא?

בשיעור מיקרו- בקרים אחד הסטודנטים עשה 'פאק' עם השפתיים שלו. כתגובה המרצה גם עשה 'פאק'. כתוגבה אני אמרתי :"בוגר."

בסיום הלימודים, כשאני לבבי ושמח קיפצתי להגיד שלום למרכז המגמה שלי כי רציתי לדחות לעצמי מבחן. הוא הסכים, ואני חשתי שמשהו חשוד. כאילו בתור סימן נכנסה המנהלת למשרדו. בפעם האחרונה היא תקעה אותי בחדר ישיבות להכניס 367 מכתבים למעטפות. עיני נפערו באימה כשהיא אמרה "אז לך תדביק להם עכשיו כתובות."

ואני לא מבין, אני אפילו לא אעשה את זה בצבא. פקידות זה להומואים. סטגדיש (-.-")

חשבתי שאולי הם גם כתבו, אבל הם פשוט הפנו אנשים לפה. אחלה. תמיד חשבתי על להיות היסטוריון.

אתמול שוב נסעתי לת"א אך הפעם, במקום לפגוש על בוקר את קסיופאה פגשתי את בסט. ולא כי בסט יותר טובה אלא כי צריך  לאזן בין הצפון לדרום. כשנייה לאחר שהתחבקנו בסט הביאה לי הפי היפו. שזה דבר ממש טעים אבל כשמו כן הוא, הופך אותך להיפופוטם מתנדנד. התיישבנו לאכול בארומה-עוד-סניף-של-'אנחנו-נשתלט-על-העולם-מו-חא-חא'. היה נחמד. אני נחנקתי ובסט התפוצצה לה מצחוק. כשהחמצן בגופי אוזל, ראיתי את כל חיי עוברים לפני. 'הולי-סנטה-הכביסה!'. שתיתי וזה לא עזר. אז אמרתי לעצמי "טוב, דאם דאם, אם אתה הולך למות לפחות תאכל איזו פרוסת לחם בדרך. אבותיך הפולנים שם ואיך תסביר להם את זה שלא אכלת?"

כשהכול נבלע הפסקתי להיחנק. המשכנו לדבר וגיליתי שבסט סופר מוכשרת. כשהיא הייתה קטנה והיא הייתה נופלת היא הייתה מתקשרת לסבתה ופשוט מחכה שהיא תבוא להרים אותה. כי פשוט לקום קצת קשה? בנות. כרעיון נורא מקורי של ה', הסתנוורתי. אבל רק אני. הכל כולל הכל היה בצל ורק עלי נחתה פתאום משמיים קרן אור שסנוורה לי את הצורה. בסט צחקה עלי, אבל זה בסדר. לא ראיתי כי הייתי מסונוור ומלבד זאת, כשהיא הייתה קטנה היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה כשהיא נפלה. לבטח זה לא לקום. וזה לא יפה לצחוק על נכים, אז לא צחקתי עליה.

כשסיימנו לאכול זזנו לדיזינגוף סנטר וגיליתי שכל יום חמישי ושישי יש שם יריד אוכל. זה הרגיש לי כשבוע שעבר. אותו מקום, אותם רחות. חפשתי את אותו האיש ולא מצאתי. דעתי נחה עלי. הדוקרן שלי כבר לא עלי.

בחשש הלכתי לשירותים, ולא קרה כלום. זה חותם לבסוף את העניין שזה היה הוא ולא אף גורם אחר. הוא צריך טיפול. או סירוס. או גם וגם. הלכנו לצמת ספרים ובסט קנתה לנו ספרים. כשסיימנו לקנות אותם, תהינו מה לעשות אז עלינו ללובי העישון, כי בסט רצתה. הראתי לה את העמוד שקשקשו עליו את ההשחטות והיא צילמה אותו. כשעמדנו שם, תהיתי לעצמי למה אני גם לא משחיט וכותב משהו. לכן, כמו כל אדם בעל תושייה, הוצאתי טוש והלכתי לכתוב "קארפה דיאם". כשסיימתי בסט כתבה את שמה. מלא רגשות אשמה חיפשתי טיפקס למחוק את הכל, אבל לא היה סיכוי שאני אגיע לשמה של בסט כי היא ממש גבוה, לכן השארתי זאת כך. כשחשבתי שסיימתי להיות דאם דאם מקשקש הקירות בויפרנד התקשר ומלא חשיבות עצמית של ילד בן חמש שהרגע זכה במדליית זהב של אידיוטיזם, סיפרתי לו מה עשיתי. חיפשתי עוד רעיונות לכתיבת דברים, אז הוא הציע לי לכתוב "דאם דאם". אז הנה התוצר הסופי:

כעבור זמן מה ארס הגיע עם ידידה שלו שנקרא לה "ערבית". ולא כי היא ערבייה, אלא כי זו בדיחה פרטית. קיפצתי על ארס והוא אפילו לא ברח ממני. עם כל הריחות הייתי רעב וממש רציתי לאכול, אבל היינו צריכים לחכות לכרונוס הנחמד שהחליט לדפוק איחור של שלוש שעות. כשהוא הגיע הלכנו לאכול ואכלנו אוכל ורציתי לרשום עוד כל מיני מילים עם השורש א.כ.ל ויתקשרו למשפט, אבל כאמור אני עצלן.

כשסיימנו פגשנו עוד ידידה של ארס שנקרא לה דידי. נחשו למה. היא הייתה רעבה ולכן הלכנו לאכול, שוב. רק שהפעם רק היא אכלה. כשחכנו לאוכל שלה בויפרנד הגיע. עלינו לקומת המושבים השניה, כשאנחנו בטוחים שכשיגיע האוכל הם יעלו. ישבנו שם 20 ד' כמו אהבלים, כי משום מה החמורים החליטו להישאר למטה ולהשאיר אותנו לבד. זה היה רעיון נחמד, רק למה לא חשבו לגלות לנו אותו?

כשהסדרנו את העניין של "יאה אהבלים חכנו לכם כמו טמבלים!" יצאנו והלכנו לחפש מתנה לאחת החברות של הבנות.

חפשנו חנות ספציפית, ורק לי היה את השכל ללכת לשאול במודיעין היכן היא נמצאת. היינו צריכים לעבור בניין, אז עברנו ברחבה שבה היה את יריד האוכל.

אז ראיתי אותו. אותו לברדור לבן מכוער. לעולם לא אשכח אותו. אבל נלחמתי בעצמי, מה באמת הסבירות שהוא נמצא פה שוב?

עיני ריצדו בפרעות בחיפוש אחריו. כשהבחנתי בו נשמתי נעתקה וברחתי בכיוון השני. לא כולם הבינו אבל פשוט אמרתי לאלו שהיו שבוע שעבר שהוא נמצא פה. לא לקח להם הרבה זמן והם באו בעקבותיי. בקומה השלישית עצרתי. החלטתי שאני חייב להתעמת, ואפילו אם זה לא יהיה אתו ישירות, אני חייב בשביל עצמי. אני לא יכול להמשיך לברוח, זה לא עושה טוב לאף אחד.

חזרנו מטה. וחצינו. וראיתי אותו עוד הרבה פעמים אבל זה כבר בסדר. אני יכול לנשום לידו ואני לא חש צורך להרביץ לו.

הצורך הזה נשאר בבויפרנד ובבסט שדאגה שיצביעו לה ישירות על אותו אדם כדי שהיא תוכל לפוצץ אותו.

אבל אני לא דוגל באלימות לכן אז כל מה שעשיתי כשהוא הצמיד אותי לקיר היה לדחוף אותו. לא שאני לא אהיה שמח אם ייפול עליו פיל והוא ימחץ למוות, אבל אני לא אזרוק עליו אחד כזה. ומלבד זאת, פתאום נראה שבת"א יש מחסור נוראי בפילים שנופלים משמים.

מצאה חן בעיני החנות שקנינו בה את המתנות. היא הראתה לאישה בדיוק היכן היא עומדת בסדר העולם:

כשסיימנו את סבב השטויות שלנו התיישבנו במקום הקבוע שלנו ואז גיליתי למה במשך רוב הזמן שהסתובבנו כרונוס דחף את הידיים שלו "בטעות" לתוך החזה של דידי.

ציצי זה משעשע!

בחי ישראל, אפילו בדקתי!

זה לא מעמיד לי, ובחיים אני לא אגמור מזה, אבל זה אחלה! באמת! עכשיו אני מבין לסביות.

בדקתי את החזה של בסט ושל דידי ובחרתי להמשיך להתעסק עם החזה של דידי. בויפרנד נעלב, ולא משנה כמה אמרתי לו שאני מעדיף ג'ויסטיקים על פני כפתורים, הוא עשה פרצוף נעלב כשהידיים שלי היו על דידי. ומתברר שיש לי טביעת עין טובה ואני יודע לזהות גדלים.

ישמרני סנטה אני מתחיל להיות סטרייט.