נאיביות.

מעולם לא הייתי צריך לעמוד מול כל האידיאולוגיה שלי, מול מערכת המוסר שלי,

ולראותה מהווה חומה כחומת ברלין למה שאני רוצה.

לשקול את האופציה להרוס את אותה החומה ולתת לעצמי את מה שאני רוצה, את מה שאני כמה לו ותוך
כדי להרוס את מה שמרכיב אותי,

או לעמוד איתן מול מה שבחרתי כ'נכון' ו'לא נכון' ותוך כדי לקמול.

פגשתי מישהו. לפני כמעט חודשיים.

הוא היה פרוד ואני הייתי בחור משוחרר שהחליט שכעת הגיע הזמן למצוא זוגיות, ללא מגבלות.

הוא היה מושלם. הוא עדין מושלם.

הוא מושך אותי, הוא מצחיק אותי, הוא מאתגר אותי. הוא בישל לי, הוא חיבק אותי, הוא עטף
אותי.

התזמון לא היה נכון.

הוא חזר לאקס שלו. הוא חזר לזוגיות.

ואנו...

אנו המשכנו להיות בקשר. בתמימות שהכל יהיה בסדר ונוכל להישאר חברים למרות זאת.

הרי אנו עם אותו הראש ונהנים יחד, אז למה לא?

עיוורון.

בזמן שהוא חזר לאקס שלו לא נפגשנו אבל המשכנו לדבר כל יום. כל היום.

אחרי זמן מה נפגשנו שוב, עם חברה שלו. בפעם לאחר מכן זה היה רק שנינו. כשהוא היה קצת בדאון.

שיפרתי לו את המצב רוח. צחקנו, שתינו, רקדנו. כשאני מתעלם.

ובכל פעם, וזה היה קורה אחת ליומיים שלושה, כשהיינו מגיעים לדבר על היחסים בנינו
התעלמתי. שיקרתי.

שיקרתי לו, ובעיקר שיקרתי לעצמי. כי אנחנו יכולים להיות חברים.

אני מתאהב בו. ואני מערער אותו גם.

זה לא נכון. זה לא נכון בכל כך הרבה רבדים שאני אפילו לא יכול לתאר לכם.

האישיות שעיצבתי לעצמי לאורך השנים היא טוהרת הזוגיות. אסור בתכלית האיסור להיכנס למשהו
כזה באמצע. זה הדבר האולטימטיבי שיכול לקרות לאדם.

תמיד אמרתי לעצמי שבגידות זה משהו שאסור לעבור עליו, אסור לסלוח עליו.

מחשבה נאיבית וילדותית וכעת כשאני כמעט בן 25 אני מבין עד כמה.

עד כמה החיים מסובכים מכך, עד כמה אין באמת דבר כזה שחור ולבן ועד כמה נמתח התחום

האפור, עד כמה האדם מוכן לשקר לסביבה ואליו.

אנחנו לא נאיבים. אנחנו שקרנים. מנסים לערפל את המציאות בנינו.

כואב לי וקשה. כל כך קשה לי לחשוב על זה.

לראות אותו, החלום שלי בנוגע לבחור, עם כל מה שרציתי אי פעם בגוף גשמי מולי, ולדעת,

בוודאות מוחלטת ובלתי ניתנת לערעור כי גם הוא נמשך אלי, אבל הוא לא שלי.

כי הוא בזוגיות משלו.

נפלטה לו אמרה שלא יוצאת לי מהראש, "אם זה היה קצת בזמן אחר, אם לא הייתי בסיטואציה
הזו... אתה יודע שאנחנו היינו ביחד, נכון?"

ניסיתי. ניסינו. להיות בקשר אפלטוני. וכאב צף בכל פעם שאני רואה אותו. בכל פעם שאני חושב
עליו.

סכין שממשיכה להסתובב לה בלבי.

כעת אנו שוב דנים בנושא, כשמרוב פעמים אנו יודעים שאנו משקרים לעצמנו.

הפעם אנו לא מנסים לברוח. הפעם אנו מנסים לפתור.

והפתרון ברור.

לנתק כל קשר.

אני לא מסוגל. אני לא רוצה.

עם כל הכאב בידיעה שהוא לא שלי, הכאב שהוא לא יהיה בחיי רב יותר.

אני לא רוצה.

הלילה אבכה. הלילה אבכה כמו ששנים לא בכיתי.
הלילה אלך לישון בידיעה שמחר בבוקר כבר לא נוכל להסתמס. לעולם.

אאבד את החלום הגשמי שלי, ולעולם לא אמצא מישהו כמותו.

משב רוח מסתלסל בין רגליי ועולה מעלה, חולף על צווארי, בין אוזניי ואף
חודר לגופי דרך אפי.

לא עוד אוויר חרוך ויבש אלא קצת לחות.

נושם עמוקות וצופה מטה. רואה את המורדות, הצוקים, הירוק, הצהוב ושם
למטה- הרחק למטה, שדות. שורות על שורות של מרבדים מרובעים, עגולים, משולשים בשלל
גוונים.

ממול, הרחק, מעבר לעמק, בקו הרכס הבא, השמש שוקעת וצובעת את השמיים בערבוב
של כתום וסגול.

אף אינסטגרם לא יכולה לכך.

נשימה נוספת, אנחה. מביט מטה לרגליי ורואה את עובי האבק שמכסה את
נעליי. נראה כי החול והאבק נכנסו לכל מקום, גם לתוך הבד. המדים קשים. מזיז את
הווסט וחש את גבי נשרט כהעברת נייר זכוכית עליו. מסדר את הנשק לתנוחה נוחה יותר
ומזיז מעט את הרשת הנחה על הקסדה ומסתירה קצת את הנוף.

נוף יפה, יפייפה, פסטורלי,
ירוק, שקט. אוויר לנשמה.

חושב על המקלחת שצריכה להגיע, על השטיפות, על המדים שאין לי להחליף.
על הימים שהיו ועברו ואלו שיבואו. צופה בנוף, ונושם.

דמעה מתחילה לזלוג. עומד שם רועד מול העמק המרהיב ולוקח נשימה עמוקה.

אז לא. אני לא יוצא היום הביתה. אצא מחר. הלילה אני תקוע בין ישראל
למדינה שכנה. הלילה אני לא במדינה. הלילה אני נשאר בצבא. הלילה אני נשאר מנותק
מהחיים, ממה שנשאר מהם. הלילה אני ממשיך להיות לעזר.

לאחר
שקיעת החמה, כשהחשכה ירדה הובלתי את שיירת הרק"מ לאחד הבסיסים הקרובים. חזרנו
לישראל, חצינו כפר שלנו לא שלנו. נכנסנו לבסיס הזר והמתנו. פיצוצים. רבים, חזקים,
מורטי עצבים.

החיילים
מסתכלים עלי לתשובות ואילו לי אין מה להגיד. הם מחייכים, עדיין. לוקחים את החיים
בקלילות. נפשות צעירות. אני מקנא בהם.

פיצוץ
נוסף אשר מרעיד את כל העמק והתקרה מתפוררת קצת מעל ראשי. לא משנה. בכל מקרה לא
התקלחתי כבר שבוע.

נשאר שם.
הושארתי שם. ולאף אחד לא אכפת.

ובמעט
הקליטה, ובמעט הסוללה לתת הסברים. להורים, שפחות אכפת לי. לאחיות, שאכפת לי קצת
יותר. לסבתא, שאני מנסה להסביר לה שכך יצא, וזה הצבא ואין מה לעשות.

נכנס
לשירותים, שוטף את ראשי ובוהה במראה. לא. אין לי מה להגיד. אין הסברים. במיוחד לא
לעצמי. לא.

שם, בין
פיצוץ לפיצוץ, נשברתי. אחרי יציאה בשישי הביתה, חזרה במוצאי שבת וסגירת 28 יום אני
לא מצליח להבין למה לאף אחד לא אכפת שאעביר עוד לילה בצבא. למה לאף אחד אין את קצת
ההבנה שזה מהותי היום הנוסף הזה.

הדמעות ירדו בפינה נסתרת מהחיילים כשהרופא התקשר לשאול אותי מה קורה.
כשהוא כבר בבית. אמר לי שהוא לא רוצה שאצא עם הנשק הביתה. אז, כשסיים את דבריו וההבנה חנתה בי, הן ירדו. במרירות מהולת צחקוקים.

לא סגרתי חודש בצבא בגלל עונש. כלל לא. סגרתי מעצמי. התנדבתי. לקחתי
אחריות והבנתי עוד לפני שמישהו אחר הבין. לא רציתי ליצור פער.

זה הפך לבדיחה בעיני המג"ד, אהב לצחוק על כך בישיבות, "אז
רגע. מי סגר שבת שעברה? ואת החג? והשבת הזו? והבאה? וואלה... אולי נצ'פר אותך בעוד
שבת".

וכשביקשתי אפטר בשביל לנשום קצת אחרי 22 יום הוא אמר לי לא. וכשהייתי
צריך לצאת אחרי 28 השאירו אותי רחוק מכל דבר שהוא לא הצבא, כשהם שמחים ומאושרים בבתיהם.

ומחר,
מחר אני חוזר לשם. אחרי יום וחצי בבית. ואני לא מבין למה. ואני יודע שלא משנה כמה
אני אשקיע ואתרום לאף אחד זה לא יזיז, ויתרה מכך- יראו בזאת חובה ולא משהו שבחרתי
לעשות. ירמסו עוד קצת את הזכויות המעטות שלי, כי אני קצין. ולא סתם קצין, עוד חודשיים סרן.

אין צורך
לצלם אנוש. אין צורך שאהיה. יש צורך שהעבודה תתבצע בצורה הטובה ביותר, לא משנה מה
קורה בדרך.

לא אשקר
ואגיד שאין לי מחשבות אובדניות.

לא אשקר
ואגיד שלא מבינים. לפחות הקצינים הצעירים.  גיליתי שחלק מהקצינים מבצעים עלי
מעקב וכשלא רואים אותי מתחילים לחפש כאילו ימצאו את הגופה שלי עם כדור בראש.

אבל זה
לא עוזר כשהמפקדים לא מבינים. לא רוצים. לא אכפתיים. כי העבודה מתבצעת. ומה זה לא
לצאת הביתה חודש? זה לא קשה, הם כבר עשו את זה פעם.

החיבור.
חיבור הנקודות רק אני עושה. כפי שמנסים ללמד אותנו הצעירים בהערכות מצב, יש לחבר
את התמונה הכוללת ולא לראות כל אירוע כדבר פרטני.

אז למה
שזה קשור לאדם הם לא עושים זאת?

הרבה זמן לא כתבתי כאן.

אם אני לא טועה כמעט וחודשיים.

הרבה עבר עלי, לטוב ולרע.

ולמרות שהיה נדמה לי כי בתקופה האחרונה הכול מתחיל להיות ורוד מלבב ופורח, ואני מצליח לסגל לעצמי חיים, ואפילו טובים,

השבוע הוכיח לי בדיוק ההפך ועד כמה הפער העצום בין מחשבותיי למציאות של חיי לא ניתן לגישור.

אם הייתם שואלים אותי מה הרגשתי שבוע שעבר,

הייתי אומר לכם שאני עליז. מהדברים הקטנים. הצבא לא חנק אותי ולא דימה עצמו לעצם אשר קורעת לי את הגרון אלא התחיל להסתדר קצת, למרות כל הקשיים.

ובזוגיות הייתי מחייך לכם במתיקות.

לאחר שלוש שנים פתאום השיר MIKE של עברי לידר לא דיבר אלי כי הייתי במשהו, סוג של מערכת יחסים.

ובכן, עבר השבוע הזה אשר בו כל הבועות התפוצצו לי בפרצוף כפצצת זרחן המאירה לי את חשכת חיי.

יש לי זמן לכתוב עכשיו, וזה חידוש- לבטח הרגשתם שאני נעלם.

זרקו אותי. בגלל שאני בצבא ולא מגיע מספיק הביתה.

ואם נדבר על הצבא,

אז שאריות חוסנתי נסדק לרסיסים והפך לאבק נישא ברוח.

רבים לא יודעים.

זאת הבנתי כאשר דיברתי עם אחותי הגדולה המאמצת, המנטור של חיי.

פעם, לפני שנים, 2008, ספטמבר ליתר הדיוק,

הייתי חייל פשוט.

חייל פשוט והומו אשר שירת באחד מבסיסי השריון בארץ.

באותה העת נהנתי מזוגיות מלבבת אשר תמכה בי ועזרה לי בכל.

בפיזור דעת מטופש השארתי את הפלאפון במועדון המחלקה כאשר יצאתי לשירותים וכשחזרתי חשתי שמשהו מוזר.

אחד מחיילי המחלקה קרא לי את ההודעות והבין. הוא עשה לי אאוטינג. הפיץ בכלל המחלקה והפלוגה את היותי חובב גברים.

מאותו הרגע עברתי להיות החייל הנחות במחלקה אשר סובל מהשפלות והתעללויות פיזיות מצידם.

מיותר לציין מה ההרגשה.

במיוחד מהעובדה שלא היה לי לאן לברוח כי אותם אנשים היו אתי בחדר. אותם אנשים אשר הדביקו אותי לשמיכה לאחר שניסיתי להתחבא כילד קטן מפניהם.

לא הייתה לי תמיכת מפקדים.

אני זוכר כשפניתי למ"פ שלי וכל מה שהוא עשה זה להגיד שאין מה לעשות.

שם נשברתי.

שם נשבעתי שאני הולך לשנות. לא עוד.

אז יצאתי לקורס קצינים, וזה היה אחד הדברים שהובילו אותי קדימה. החשיבה על החייל הפשוט אשר אף גורם לא דואג לו.

יש לי חייל הומו. סיפרתי זאת כשנכנסתי לתפקיד לפני 4 חודשים לערך. הוא הדבר החשוב ביותר מבחינתי. במיוחד לאור העובדה שהוא עובר בערך את אותו הדבר.

השבוע הודיעו לנו כי לא ניתן להוציא אותו מהיחידה. הערעור על הבקשה נדחה.

לא ידעתי איך לספר לו.

לא יכולתי לעמוד מולו ולהגיד לו שאני מצטער, אבל נכשלתי.

גורמי הת"ש ניסו לעודד אותי, ניסו להסביר.

"זה גורם מלמעלה שהחליט, אתה כתבת מכתב, המ"מ שלו, המג"ד, אתה עשית הכל"

ובכל זאת זה נשלל.

כי "צריך לנסות שוב להסתדר".

לא. אי אפשר. אני יודע שלא. אני יודע ממקור ראשון.

זה מייסר אותי. זה שבר והרס אותי.

אני לא מוכן לקבל לא. גם אם זה אומר שאני אצטרך לנסוע ולהרביץ לרמ"ד כזה או אחר.

לא יקום ולא יהיה, ממש לא. בנוגע לנושא זה אני לא מקבל לא.

אין דבר כזה לא.

אני לא מוכן לקחת תחת אחריותי חייל אשר יכול לקום בוקר אחד וליטול את חייו כי המערכת דפוקה. כי הוא חי בחברה אשר לא מקבלת, בורה מטופשת שלא מתבגרת.

ושוב אמרו לי,

אני עשיתי הכול. אפילו הוא אמר לי.

אז מה.

אז מה שניסיתי. אני עדין נכשלתי.

חייל שלי עובר מסכת התעללויות כמו שאני עברתי, ואני לא מצליח לעשות שום דבר בשביל לעצור זאת.

עובדה זו, המערכת הזו, שלא מבחינה ולא אכפתית היא העובדה שאני מרוקן תוכן.

אין יותר עקרונות.

אין יותר ערכים.

אין יותר דבר.

כל מה שהוביל אותי בחיים,

כל מה שדחף אותי לאורך הקורס קצינים ולאורך חיי כקצין הושמדו.

אני מסתכל על הדרגות ומתבייש.

כועס, זועם, מתוסכל,

המראה מנופץ.

ואני לבד.

אני צריך לשתות הערב למוות.