הקשר בין הזיכרון שלי לכרונולוגיה ובכלליות למציאות אינו קיים בעליל. זה הוכח אין ספור פעמים ואפילו היו זמנים אשר הייתי מסתובב עם עט ופנקס ורושם דברים,
אבל זמנם עבר.
לא כי אין עלי עט ופנקס, אני קצין, תמיד יש עלי, אבל פשוט הפכתי לעצלן שחושב שהוא יצליח לזכור את הדברים בשביל לכתוב אותם בפוסט.
אז זה לא עובד.
שוב.
הפתעה.
אי לכך ובהתאם לזאת, אני אזרוק לתוך חלל פוסט זה את כל מה שאני אצליח לדלות ממוחי החד כתער אך לוקה בחסר בכל הנוגע להארד דיסק תקין.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
בשישי שעבר החלטתי לאסוף את מטלטליי ולצאת לסיבוב עם ידידתי ברחבי התיאטרון. לא כי ישנה מסיבה מרהיבה אלא כי היה מעין ערב שקר כלשהו של מחווה מוזרה לביטלס.
שכללה בירה בחינם, וזה אולי הסביר את כמות האנשים שנהרה לשם. ואת הימצאותי שם.
כשנכנסנו, חבורה מרובת חברים שזה עתה הכרתי, קיבלתי מהמאבטחים בדיקה כה קפדנית שלשניה חשבתי שהצטרפתי לריקוד סלסלה צמוד.
הייתי שמח להודיע שהחוויה נעמה לי, אבל כחסוד מתנזר הרגשתי כאנוש אשר בזה הרגע חולל על ידי הר שרירים חסון וקר. דבר מרגיז ללר כל צל של ספק, בייחוד אם יוצאים מנקודת ההנחה שהוא לא הרחיק לכת כל כך.
כי אם כבר חילול, אז עד הסוף. לא?
כמו כל ישראלי ממוצע, מהרגע שנכנסנו פנימה התחלנו לחשב את כמות כוסות הבירה שאנו צריכים לשתות על מנת שהמאורע ישתלם לנו. כי האין זו החובה המוסרית שרובצת בכולנו?
אך, כך מתברר, קיבולת השתייה שלי הוכיחה את עצמה בהחלטיות מבישה. לא משנה מה אני אגיד עכשיו, לא משנה אלו תירוצים ישלפו ממוחי המבריק אין זה יעזור.
אני, דאם דאם קוטל הארנבים האדיר, שליחו של סנטה עלי אדמות, יכול לשתות לכל היותר חצי ליטר בירה. כן, כן. זהו זה.
רבע בירה גורם לראשי להסתחרר ולאחר רבע נוסף אני כבר בסטלה שלא מן העולם הזה.
אני יודע, המצב קשה אך למדתי להסתדר עם כך.
יותר נכון להגיד שבאותו ערב מרנין החלטתי להילחם בכך והתוצאה לא הייתה מרהיבה. אז שתיתי ליטר ורבע, שזה נחמד והרגשתי שכמעט ודפקתי את הערב למשך שעתיים אך לאחר מס' שעות הגעתי הביתה לאחר נסיעת זוועה והרגשה שאני גוסס.
במהלך אותו ערב רב תגליות על יכולות ההישכרות שלי, עינטזתי וחדרתי למרחב הנשימה של שתי בחורות.
יפות. מרהיבות. לא יכולתי להעתיק את עיני מהן.
כל פרט, אפילו הקטן ביותר, היה מושלם. בין אם זה שהאודם הודגש יתר על המידה, אך הוצנע ע"י הבגדים, ובין השרשרות ושאר האקסריז.
בין שירה, לקפיצה ושתיה, שמעתי אותן. עיני החלו להבריק מרוב אושר על אהבת הזולת.
"אני כל כך נמשכת אליך" (או משהו בסגנון. שוב, הזיכרון שלי לא משהו והיה גם אלכוהול. אבל הרעיון הגדול תואם).
ישר חשבתי על גלאניס ועל יכולתה להתמזג יחדיו אתן. כי הן, היו ללא רבב. כמוה.
כשסיימתי להתלהב מהן, פגשתי בידידתי אשר הייתה צמודה אלי. בהיתי בה. ולחייה זרחו עם הזרקור הכחול שבדיוק חג מעלינו.
שפתייה הבריקו ועינייה נצצו. אני לא זוכר את שם השיר, אך הוא השלים את האווירה.
כופפתי את ראשי אליה ופיותנו התמזגו כשילוב מנצח של הרגע הקסום הזה .
גוועלד.
ישמרני סנטה, בנות לא אמורות לדעת להתנשק?!
אני חושש שאני צריך לשקול שוב את הרעיון הזה של הביסקסואל, הן פשוט גרועות. הכל טוב ויפה בהתחלה, כמו לשים זוג גרביים חדש, ואז לגלות שיש בקצה חור.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
כחלק מהיותי קצין מן המניין, גם עלי חלה החובה להיות בתורניות של קצין תורן מס' רב מדי בחודש, וכך קרה גם השבוע. פעמיים.
הבעיה עם הרעיון המבריק הזה, היא העובדה שמערך המילואים צץ אצלי בשער בכל פעם שאני לא נמצא במקום ולאחר מכן פותח את פיו עלי.
למדתי להסתדר.
אני פשוט דקדקן רשע מרושע שלא מכניס אף אחד. וכמובן, שהם, בתור מסכנים, בוחרים לפתוח את פיותיהם עלי.
אז אני, בתור קצין עטור נימוסים, פותח את פי עליהם. וכל מי שמכיר אותי יודע שזה רעיון גרוע. מכל בחינה אפשרית.
וכך בסוף השבוע היה לי ברור אצל מפקד הבסיס שלי, לאחר שאחד המג"דים התלונן על חוצפתי.
"המפקד, אני מצטער. חשבתי שאני קצין בצה"ל ולא דור-מן באורחן. אני באמת מצטער שלו"ז הסיורים שלי, אשר נחוצים לשם אבטחת הבסיס, מפריעים לחיילי מילואים לצאת ולהיכנס בש"ג ב1 וחצי בלילה בשביל להביא את השמכה שלהם מהרכב".
ופלא בפלא, לא עשו לי כלום. יתרה מכך, אני מתחיל לחשוב שקצין המבצעים אוהב את הרעיון שאני נמצא במשמרת כי הוא יודעת ששום דבר לא יחדור לבסיס. אחרת, אין שום הסבר למס' התורניות שלי.
טוב, לפחות מישהו אחד בחיי טוחן אותי.
בפעם השנייה שעליתי השבוע לתורנות העברתי עליית משמר לשומרים, שרובם היו קורסיסטים. אחד מהם היה מג"בניק. והם, תקלה. לא כי הם טיפשים חס וחלילה (לא שאני אומר שהם הסכין הכי חדה במטבח, אבל מילא) אלא כי הם לא מכירים את צה"ל. הם לא מבינים כמעט דבר. לכן טבעי היה שאני, על סמך העבר, אפנה אישית למגבניק בשביל שאלות.
באותה עליית משמר הגיע המפקד תורן, חבר טוב שלי.
הוא נהנה מעליית המשמר מאחר ואני, טוב, מיוחד. ישנם אנשים שיגדירו אותי כציני, אני מגדיר את עצמי כשנון. וכן, כדי לשמור על ערנות השומרים [מאחר ועליית משמר זה לא הדבר הכי מרתק בעולם ,למשל, "כה אמר זרתוסטרא" יותר חביב ממנה] אני מעיר הערות.
לאחר שהצחוקים שלהם היו נעלמים הייתי שואל את המגנבניק אם משהו לא מובן לו. אני מניח שכנראה מהצד זה נראה כאילו נפלתי עליו.
ולכן, לא ידעתי איך להגיב כשקיבלתי אסמס באמצע דבריי, כשלשונו היא: "שמת עין על המגניבק אה!", מהמפקד תורן, שעמד לידי וצחק עלי.
אני כמובן, נחנקתי מרוב צחוק. המקצועיות!
אבל נו, כן. הוא היה מראה מלבב בפני עצמו.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
טוב. יש עוד מלא דברים רק שאני לא זוכר אותם. שיט.
מילא.
חופש. לשם שינוי.
אגב, אתמול הגעתי למסקנה המרהיבה שאני מתגעגע לזוגיות וממש רע לי בלעדיה.
אפילו, חרא לי.
ממש ממש.
אז...
למישהו יש מישהו להכיר לי?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy