מעולם לא אהבתי לרוץ.

אני מניח שכיום זה שאריות נוספות מעברי, מהתבגרותי, מהעובדה ששנים הייתי ילד שמן.

ילדים שמנים לא רצים.

ילדים שמנים לא רוצים שיראו אותם מנסים לרוץ.

ילדים שמנים לא רוצים שיראו אותם מתנשמים, מתנשפים, מזיעים, רוטטים, רועדים, מתאמצים- ובכל זאת מגיעים אחרונים.

לא.

וויתרתי על הרעיון הכביר הזה של הריצה.

משם ללא לעשות ספורט ואפילו לראות בכך סוג של תועבה הדרך הייתה קצרה.

כיום אנשים תמיד מתפלאים כשאני פוצח בריצה ומנצח אותם. כן, אני מהיר.

אנשים מתפלאים אף יותר כשיש להרים משאות כבדים, ואני עושה זאת בלי להניד עפעף. כן, אני חזק במידה שלא רואים.

אנשים יצרו לעצמם דמות עצלה בכל הנוגע אלי. כזו שלא אוהבת/רוצה לעשות ספורט ולהתפאר בשריריה.

אותה דמות צל, אותה מחשבה, אותה תלבושת,

אני מטפח נאמנה.

לעולם יראו בי חלשלוש.

לעולם יתפלאו לחיוב מכוחי אשר יפעל בשעת הצורך.

עדיף לשמור את האמת אצלי, עדיף להשאיר זאת כגורם הפתעה.

לא.

אני לא אוהב לרוץ. אני עושה זאת לעיתים נדירות ביותר.

אני לא מבין.

אני מבולבל.

אני מסוחרר.

אם זו המחשבה שלי, אם זו האידיאולוגיה שלי,

איך לעזאזל החיים שלי רצים בכזו מהירות?

בחודשיים האחרונים חשתי זאת. אמרתי זאת. כתבתי זאת.

דבר רודף דבר רודף גבר.

לא לנח, לא לשקוט.

לרוץ. למהר. להספיק הכל.

לא היה לי זמן לעצור ולחשוב.

הכל תוך כדי תנועה. החלטות מהירות וחדות.

חלקן טובות, חלקן פחות.

אך ממשיכים קדימה, ממשיכים בריצה.

אין יותר קטעים במוחי, ישנם רק מקטעים, הבזקים.

יתכן וזה יותר מדי ומהר מידי.

לעכל?

לא הגעתי לשלב של לקלוט את כל הדברים.

אני רק רץ.

אץ.

ואני כלל לא אוהב לרוץ.

אני אוהב להיחשב איטי וחכם מאשר מהיר ונמהר.

אז מה קורה פה?

אני חי.

למרות שאני בספק אם מישהו דאג.

אם כבר, ניתן להגיד שאני יותר מידי חי.

וכן, יש דבר כזה. עברתי את גבול הטעם הטוב.

הדרך הטובה ביותר שאני יכול למדוד זאת בלי שטויות על החיים היא המחסור שלי במזומנים/אשראי. נזילת הכספים וחמיקתם בין ידי כמים.

אני מנצל הזדמנות כעת, כשאני מגיע לצבא מאוחר ואני נמצא בבית של קאלי.

השתלטתי לה על המחשב על מנת שאוכל לכתוב.

אני יודע שאפילו אם הייתי מוצא לכך זמן בבית, הייתי עושה משהו אחר.

פתחתי תקופה חדשה בחיי. תקופה שבאה באיחור יחסי אבל אני שמח שהגיעה, כמו כל אדם שמבין.

תקופה סוערת סוחפת המתרכזת בבנים ובי.

החשיפה הזו לאותם בני אדם אשר נמשכים כמוני למינם שלהם משנה אותי.

לא לחלוטין, לא לגמרי, לא בדברים גדולים, אבל בהחלט משנה. בנוגע לכך לא אשקר לעצמי.

הדבר שמשפיע זו האינטרקציה, הקשר עם האנשים. היחס שלהם כלפי.

הם מצביעים על מעלות אשר ידעתי שקיימות אצלי, ועל כאלו שלא. שמעולם לא האמנתי.

אבל לפי 'המבחן בשטח' אני מחוייב להכיר, להבין, להפנים. כהמשך ישיר לכך אני משתנה. ולא רק לטובה.

אני מאותם אנשים אש היו נחבאים אל הכלים בכל הנוגע ליופי. לא חונכתי כילד יפה, לא גדלתי כילד יפה, להפך.

שמן מכוער שקיבעו בראשו שלעולם לא יאהבו אותו כי הוא כזה. ולא משנה שרזיתי, כי אני עדין אותו האדם. אני עדין אותו מכוער.

לכן לא יאהבו אותי.

אז מתברר שטעו. אותם הורים מקסימים.

היופי הוא בעיני המתבונן. גיליתי שהרבה עיניים מתובננות בי, וחלק הארי מהן מוצא בי משהו נחשק.

אני כבר בשלב של ההפנמה.

לא, אני לא חתיך. אבל יש בי משהו מושך מעבר לעיני הירוקות ולשנינותי היוקדת.

אני מנצל זאת. אני מסובב את ראשיהם של אנשים.

בתקופה הזו אני נמצא.

של ההתלהבות, של חוסר המעצורים, של זריקת העקרונות לפח ורק להנות.

במידה מסוימת אותה הנאה מוגבלת, אני לא משתולל מעבר לחלומותיו הפרועים של הומו צעיר אבל בשבילי זה שינוי מהותי.

זה בונה אותי וזה נחמד, אבל אני לעיתים נזכר במי שהייתי לפני חודשיים וחצי. או שזה פחות? תחושת הזמן נעלמה לה.

אני נזכר שפעם לא הייתי מסוגל להבין איך אדם יכול לראות באדם אחר הנאה מינית, אביזר מין, שעשוע.

וכעת זה קורה לי.

פגשתי בחור. חמוד. אבל לא מישהו שהייתי רוצה שיהיה אתי תחת החופה.

עם זאת, גיליתי שהוא מבורך באיבר גדול. ארוך ועבה.

תמיד צחקתי עם חבריי שאני יכול להכניס אגרוף לפה, כמעין טריגר לכישוריי. תגובת האנשים תמיד גרמה לי לצחקק.

אם נקביל את האגרוף למשהו אחר, אתו אני לא בטוח שאצליח.

אני יודע שאני לא רוצה להיות אתו במערכת יחסים. אני יודע שאני מחפש מערכת יחסים.

למרות זאת איכשהו החוקים הפנימיים שהצבתי לעצמי הוסרו וצונזרו.

אני רוצה לשכב אתו. אני רוצה לשחק אתו במיטה. אני רואה אותו כמעין צעצוע אדיר ואני כילד עם עיניים גדולות חייב להשיג.

אם זה יקרה, מתישהו אם בכלל, אני לא יודע מה באמת יתבצע בפועל. אני בטוח ב90% שהוא יהיה גדול מידי, במיוחד לאור חוסר ניסיוני והמגע בשנתיים האחרונות.

העובדה הזו, זו שאני רואה בו צעצוע, היא שמפריעה לי.

התירוצים שזה לגיטימי, ככה הקהילה, שאפילו הוא אמר אחרי שנפגשנו שהוא צריך לבטל את הדייט שלו לאותו הערב כי אני מוצא חן בעיניו, לא עוזרים.

"ככה כולם" מעולם לא תרם.

אבל באמת שכך אני מרגיש שהקהילה מתנהגת. הנורמה שלה בחתך אוכלוסייה מגעיל.

זה לגיטימי רק לשכב.

זה לגיטימי לצאת עם מספר אנשים במקביל.

זה לגיטימי לבגוד.

זה לגיטימי לראות באנשים צעצועי מין.

זה לגיטימי.

זה לגיטימי שזה קורה לי. זה לגיטימי לשחק עם אנשים.

לגיטימי?

זה מתסכל, מעייף, שואב, הורס, משמיד, מתיש, משחרר, מדכא,

ובכל זאת בכל פעם מחדש- ממריץ.

משלהב, ממלא, מספק.

מלחמות.

בצבא. על סמכויות, חריגה מסמכויות, שליטה.

כל אחד רוצה להרגיש מלך העולם, כל אחד רוצה כמה שיותר דברים,

כמה שיותר אנשים לפקד עליהם.

אנו מתמכרים לכח, אנו מתמכרים לשאיפות, אנו חיים בסרט רע.

רודפים ופוגעים,

כלל לא חושבים.

רצים בעליה של ההיררכיה,

משמרים את שלנו ומנסים לספוח עוד.

מטופש לעיתים כל כך קרובות.

לעיתים זה מגיע ממקום שכלל לא מצפים לו, כמו עכשיו.

ממנו לא ציפיתי, הסתדרנו מצוין ועבדנו בשיתוף פעולה מלא ופורה שתרם רבות.

כעת הכפפות הוסרו ונראה מי ינצח.

נקווה שהטוב ביותר הוא אני,

ואם לא,

אז תמות נפשי עם פלישתים.

עם מוזר אנו.

רודפי כח, ולעזאזל ההשלכות.