היום התפרסמה במעריב כתבה אשר בה ג'י. קיי. רולינג מתוודה שהיא תמיד ראתה את דמותו הבדיונית של אלבוס פריסוול וולפריק בריאן דמבלדור כהומוסקסואל.
הוא מצטרף למפורסמי ההיסטוריה, שהיו גאים. אף על פי שהוא רק דמות בדיונית.
כשקראתי את הכתבה משהו בי חש גאווה, "הוא גם הומו".
וזה מטומטם, כי הוא לא קיים,
אבל תמיד הגבתי כך, גם כאשר גיליתי שליאונרדו דה וינצ'י ואלכסנדר הגדול (גם אתה אלכס) היו הומוסקסואלים.
אבל אם אני חושב על זה, האישיות שהכי השפיעה עלי בנוגע לזהותה המינית הייתה מרי אנטואנט.
לסבית.
כמו שלא חסר בעולם סטרייטים כישרוניים כך לא חסר בעלי נטיות.
אבל כמו שחשים גאווה מסויימת באנשים מפורסמים אשר הם יהודים, ואנחנו יהודים,
אני גאה במגוואמפ העליון של קונפדרציית הקוסמים הבינלאומית, כשף ראשי בקסמהדרין, מחזיק באות מרלין, דרגה ראשונה, דמבלדור.
תמיד חשבתי שהוא סופר מאגניב, ועכשיו יותר.
אולי אני צריך להשקיע בלימודים במקום בלזכור תארים של דמויות מספרים?
מממ לא.
למי שאין מעריב:
http://news.walla.co.il/?w=/2/1183606
החלטתי להפסיק עם הרומנים המותחניים שלי, כרגע. לקחתי הפסקה מהם והתחלתי לקרוא ביוגרפיה על מרי אנטואנט. אני אקדיש לה פוסט שלם שאני אסיים אותו, אפילו עכשיו אני מחזיק את עצמי כדי לא להתחיל לשפוך עד כמה נורא היה האבל שעשו לה. אני אוהב אותה, מעריץ אותה וכואב עליה.
אבל הספר קצר מדי. הוא 329 עמ'. אני רגיל ל500+. הוא יסתיים במהרה.
קרה לכם פעם שכשהלכתם במקום כלשהו, והיו שורות של אנשים משני הצדדים כל הראשים של כולם הסתובבו עם ההליכה שלכם?
לי זה קרה. היום במכללה, הלכתי באחד השבילים הראשיים שמשני צדדיו יש ספסלים אשר היו גדושי סטודנטים אשר פשוט בהו בי כשהלכתי.
או בתחת שלי.
כדי לוודא הלכתי לשירותים, הסתכלתי במראה, חייכתי לעצמי ויצאתי. אני מתחיל לאהוב את עצמי.
הוא חזר לצבא. והוא יסגור שבת, ובטח לא נדבר שבועיים. אני יודע שאני צריך לתת לו ספייס כי הוא נכנס למערכת לא קלה אבל... אני לא יכול. אני רוצה אותו לעצמי.
הוא כמו דובי מתוק כזה שאני צריך לשים במיטה ולהתכרבל אתו בלילות.
הוא ישן בערך כל הסופ"ש, אז אפילו השיחות שלנו נקטעו ע"י פיהוקים שלו ואמרות שלי "לך לישון".
לא מפריע לי שהוא ישן כל הזמן. מפריע לי שאני לא אתו במיטה.
אסקלפיוס התקשר אלי גם אתמול, אחרי שזזתי לשניה מהמחשב והוא החליט למות (המחשב, לא האל), וגם היום.
אני לא רגיל שמתקשרים אלי. היחידים שמתקשרים אלי הם: אפרודיטה, הרקולס, היפנוס וטלי שהיא רוצה משהו.
אבל אתם השיחה לא באמת שיחה, אני לא מסוגל לדבר באמת ולרוב אני מנסה לנתק כמה שיותר מהר בגלל התקפי חרדה. אתו זה שונה. לא יודע למה.
הוא חמוד.
אבל אכילס יותר -.-
היום קיבלתי את שוק חיי. נכשלתי.
מזה 8 שנים.
הסיבה שנכשלתי הייתה כי אחד הדפים שלי, אשר הסתובבו בכיתה כי אנשים העתיקו בזמן המבחן, לא חזר אלי ואני לא שמתי לב. אשמתי, ולכן אכלתי אותה.
המרצה היה יותר בהלם ממני, הוא לא חשב שאי פעם אני יכול להגיע לציון שכזה.
הוא החליט לוותר לי על המבחן הזה בטענה שאני חכם.
מי אני שאתווכח?
היום שמתי את הדף האחרון שנכנס בקלסר המשרדי הכי גדול שמצאתי. ועברו בערך חודשיים מתחילת הלימודים.
התיק כבד, החומר כבר ולי נשבר הגב מזה.
אני צריך מסאג'.
מישהו?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy
