היה לי אבט"ש טוב. היה לי אבט"ש מעולה.

בדיוק אבל בדיוק עד יום שבת. אבל אני לא רוצה לשבת בעוד מספר ימים או חודשים, אם במקרה ויצא לי לקרוא פה ולהיזכר בזה. להיכנס לדיכאון ולראות איך כמעט ואיבדתי את עצמי, שפיותי, ביטחוני במערכת, הערך שלי בפני העולם ולבסוף, קיצוני ככל שזה יהיה, את חיי.

אירוני בהתחשב שזה מה שכולם אמרו לי, אירוני לשם הבסיס שאבטחתי בשבוע הזה, אירוני שחשבתי שאני בעל העדפה בצה"ל בשל התבלטותי.

אז כן, אני בולט, אי לכך ובהתאם לזאת זה מושך אלי יותר מדי אש מיותר מדי אנשים.

וכמו שאמרתי, היו לי ימים טובים ומעולים. וכדי שאני לא אשכח את אותם הדברים גם כתבתי פה קצת (ולכן כדאי להיות מנוי לבלוג הזה מאחר כשאני כותב מהפלאפון, מה שקורה כשאני בצבא, ואני בצבא רוב הזמן, וזה לא ממש מודיע לעולם מלבד לאותם בודדים) והוספתי נקודות, כהרגלי שנעלם לי קצת, בפנקס היקר שאני מסתובב אתו כל הזמן.

מאחר ואספתי את מיטב הצחוקים והבידורים בפנקס על מנת להעלות על הרשת כאן, כאות מסנטה וכהוכחה לטבעי המרהיב,

שכחתי את אותו הפנקס בחולצה שהחלטתי לא לקחת אתי הביתה. אבל העיקר שלא שכחתי לכתוב, נכון?

מה שכן, אני אנסה להיזכר באותם דברים טובים כי באמת היה מצחיק.

כמו שכתבתי באחד הפוסטים, היה לי משעמם, היה לי טוש והיה לי בוטקה. אי לכך ובהתאם לזאת גם אני השארתי את חותמי עליו. למרות שכשאני חושב על זה עכשיו, אני לא חתמתי. חבל.

כדי שלא תצטרכו לבזבז אפילו קלוריה אחת על לינק לפוסט המדובר, אכתוב כאן את פניני החוכמה שכתבתי אז:

"יחי טרופמלדור!

'טוב למות למען ארצנו!'

גם אם זה משעמום"

"גולדה אנחנו זוכרים אותך!"  יש לי קטע עם גולדה.

"מה שלא הורג אותך, מחשל אותך. מה שהורג אותך, מחשל את אמא שלך. מה שהורג את אמא שלך, נותן לך חופשה מיוחדת."

"כל הזין חמש אצבעות על ידית אחיזה- מיקי מאוס"  (כי יש לו רק 4)

"אליזבת השנייה תעשי לי שניצל"

"מרי אנטואנט חתיכה!" תחשבו קצת.

וגולת הכותבת עד אז- "אני רוצה גוייבה" על השער.

כמו כן זה נמשך, הרי השבוע עצמו המשיך ובטח גם כתבתי דברים רק שפתאום עכשיו אני לא זוכר מה הם -.-"

כמובן שהיו גם קטעים מצחיקים אחרים למשל כשהקצין תורן ניסה לתפוס את המש"ק דרך המירס כשכולם שמעו. זה הלך בערך כך:

קצין תורן: "משק מקצין תורן."

מש"ק: "-"

קצין תורן: "משק מקצין תורן..."

משק: "-"

קצין תורן: "משק מקצין תורן!"

מש"ק: "-"

אז אני עליתי על השיחה שלהם: "מש"ק מש"ג"

מש"ק: "כן?"

חא הוא אהב אותי יותר!

היה גם את הקטע עם הבדיחות, שמרוב תשישות הרסתי כמו עם הבדיחה האחרונה של "מה זה מתחיל בז' נגמר בנ' לפעמים ארוך ולפעמים קצר? זין!" כשהתשובה היא זמן.

הייתה לי עוד אחת כזו.

"למה אשכנזים מצליחים יותר? ככה."

וגם "רוסי, פולני, אמריקאי, ערבי, אתיופי, הודי, רומני, רוסי, סיני, ישראלי, מרוקאי, תמני, פרסי ואנגלי נכנסים למטוס. הדיילת רואה אותם ושואלת 'לא הגזמתם בבדיחה?'"

ולפני שאני שוכח עוד אחת: פרסי נוסע במונית לאילת. עזבו אילת, נוסע לבסיס שלי. פתאום במדרונות של מצפה רמון (איזה סוריאליסטי אני, אה?) הנהג מגלה שאין לו ברקסים ומתחיל להידרדר לכיוון הצוק. הפרסי צועק לו "עצור, עצור, עצור!" הנהג עונה לו שאי אפשר כי הלכו לו הבלמים, הפרסי עונה לו: "לא, עצור את המונה! %$#^#$".

בשישי מלבד היותנו אוכלים בסוכה את ארוחת הערב שלנו, החלטנו להראות עוד יותר שאנחנו יהודים וקבענו שאנחנו נברך. קם רוסי, גאה ובטוח בעצמו לקדש על הלחם.

רוסי: "ברוך אתה ה' אלוהינו אשר מוציא מלח מן הארץ"

כולם מלבדי: "אמן!"

אני: -.-"  דפ"ר....

ובלי קשר להומור והכל, התברר לי ע"י שיחה פתוחה עם חבר טוב שלי שיש בחור שמנסה לפתות אותי. אבל אני כל כך לא קשור למציאות ורגיל שלא נמשכים אלי שאני לא יודע לקרוא רמזים. ברורים ככל שיהיו.

אותו בחור ישן במיטה מעלי. תמיד כשהוא היה נכנס אחרי שמירה ורואה שאני ער הוא היה מתפשט ונשאר בבוקסר, כששערות הערווה שלו בולטות יתר על המידה. כך זה נמשך מס' ימים כשאני מתעלם ותוהה לעצמי למה האידיוט הזה לא מרים את הבוקסר. כי נו, למה שאני אחשוב שזה קשור אלי?

אחרי שדיברתי עם אותו החבר וסיפרתי לו על זה, רק אז התחילה להתחלחל לתודעה שלי שאולי באמת הבחור עושה לי טיזינג, אבל התעלמתי מכך ואמרתי שזה בלתי אפשרי.

טוב, זה אפשרי ועוד איך מה שאומר שאני סקסי על מדים ורובה. עם אפוד וקסדה כשאני מזמר לי את השיר של שאלתיאל קוואק.

זה קרה בשישי, כשכולם ישנו. קמתי אחרי קריאה בחומר הלמידה שלי לקצונה לשירותים. כשנכנסתי לתא שמעתי מישהו נכנס ודופק על הדלת כששואלים מתי אני מסיים, אמרתי מיד כשאני לא מבין למה הבחור, שזהיתי שזה הוא, לא נכנס פשוט לתא שליד שדי פנוי. כשיצאתי הוא היה ליד הכיורים ואני גם ניגשתי לשטוף את ידי ולאחר מכן לסדר את המכנס שינוח על האגן שלי ולא כמו יצורים שיגיע לי לחזה. הוא, כהרגלו, היה בבוקסר החושפני שלו. כשאני מסדר את עצמי קלטתי בזוית העין, כי בכל זאת הוא היה 30 ס"מ ממני, שהוא מוריד עוד יותר את מפלס הבוקסר שלו. אבל ממש. כלומר, זה היה נראה כמו הרקדניות הברזיליות ששמות מדבקה על הפיטמה ו-וואלה, הן לא ערומות.

אבל זה אני, אז לא ייחסתי לזה חשיבות ורק אחרי שיצאתי מהשירותים כששמתי לב שהוא מצפה ומחכה לתגובה כלשהי ממני, נפל לי האסימון.

דאמט בחור תגיד תודה שאני לא קולט רמזים למה הייתי תופר לך את הבוקסר מהביצים ישר אל האף.

כן טוב, שכחתי מה רציתי לכתוב.

פשוט הלכתי לאכול.

והאמת, למרות הכל, אני שמח שיצאתי לאבטש.

רזיתי ב4 קילו. מר-היב.

אגב,

בויפרנד אמר לי בתחילת השבוע שהעיצוב מזעזע. הוא שאל למי נתתי לעשות את התאמת הצבעים. בבושה אמרתי שזה אני.

אני חושש שאני לא כה חזק כמו שחשבתי, בנוגע לאחיות שלי.

יש לי אחות קטנה, הכי קטנה, שלעיתים נדירות אני יכול לפגוע בה. היא מאידך עושה את זה כל יומיים.

היא כלבה בוגדנית מלשנית שתקעה בי הכי הרבה סכינים בגב.

מכל האחיות שלי, היא הכי רעה, זאת שלא אכפת לה ותמיד דופקת אותי. היא גם הכי חסינה, כי היא הקטנה.

אי אפשר לעשות לה כלום.

היא לוקחת לי כספים בלי רשות, ונהנת מההגנה של אמא שלי. אי אפשר לגעת בה. כל פעם שרק מתחילים לצעוק עליה, היא רצה לאמא ואומרת שמרביצים לה, ולכן היא מענישה אותנו.

זה לא משנה אם אני צודק או לא, בסופו של דבר אני זה שתמיד נפגע. גם אם היא זאת שלקחה לי כסף,

אני  גם אקבל צעקות על כך שצעקתי עליה.

תמיד חיפשתי סיבה שאני אוכל "להראות לה". חכתי לרגע שבו היא תזדקק לי ואז אני אגיד לה "זוכרת את זה ואת זה ואת זה? אז עכשיו חפשי אותי." אבל הרגע הזה לא הגיע. הכמיהה שלי לרגע הזה רק התעצמה, ככל שהיא תקעה בי יותר סכינים כך רציתי שהיא תזדקק לי כדי שאני אוכל לסרב.

לבסוף זה קרה, אתמול.

היא הייתה צריכה עזרה בביולוגיה אז היא ניגשה אלי.

הייתי ילדותי ושלחתי אותה מעלי, כמו שתמיד תכננתי.

מאז אני מרגיש רע.

היא אחותי הקטנה, היא הייתה צריכה אותי ואני העפתי אותה ממני.

אני יודע שאם זה היה קורה ישר אחרי עוד מקרה שהיא הייתה תוקעת לי סכין בגב, או לוקחת לי כסף, לא הייתי מרגיש רע. אבל היא באה אלי כשהייתה רגיעה, ולכן ייסורי המצפון.

פעלתי נכון?

היום היה לי מבחן. אני לא אכשל בו, אבל במהלכו הרגשתי ממש רע.

מתישהו הרגשתי כאילו שואבים ממני דם, ומזל שישבתי ולא הייתי נופל. מעולם לא הרגשתי כך מלבד הפעמים שבאמת לקחו ממני דם.

בסיומו הלכתי לשירותים וראיתי שאני חיוור ויש לי מבט מת.

יחד עם זאת, אני חושב שאני כן מתחיל להבריא.

וטוב שכך, כי אני לא רוצה לגלות שאני לוקח 4 תרופות לשווא.

ואם כבר אנחנו מדברים על תרופות, שמתם לב שיש דברים ממש מטומטמים שנוגעים להן?

"תופעות לוואי".

תגידו, מה זה הקטע הזה?

אני לוקח כדור שמבצע פעולה אחת טובה, אבל מייבש, עושה לי כאב ראש, מרדים וגורם לי לאבד את שיווי המשקל.

כלומר "יאיי אני אמות מהדברים הקטנים והמעצבנים שבאו בתור פיתרון לבעיה שלי".

או שכתוב משהו מפגר כמו "כאב גרון קל" כתופעת לוואי על קלגרון. מה?!

ובכלל, כל הקטע הזה של התרופות הוא דפוק, תראו למה:

2000 לפנה"ס - "אכול את השורש הזה"
1000 לפנה"ס - "אכול את השורש והתפלל"
1850 אחה"ס - "שתה את התמיסה"
1950 אחה"ס - "התמיסה לא עובדת, קח את הכדור"
1980 אחה"ס - "הכדור לא פועל טוב, קח אנטיביוטיקה"
2000 אחה"ס - "החיידקים עמידים לאנטיביוטיקה, אכול את השורש"

10/1/2000- "עזוב, דאם דאם, לא משנה כמה כדורים אתה תקח אתה תקמול כמו סבתא רבא של שאלתיאל".

ותודה לכל המאחלים,

אני אדפיס את האיחולים ואשלח לה' כמזכר. לא שזה יזיז ללסבית, אבל בירוקרטיה והכל.

"הומו, ערס ודוס ישבו יחד..."

אבל מתברר שההומו מצליח טוב מאוד, ולכן הוא ושותפיו הוזמנו למשרד של מרכז הפרוייקטים.

כמו כל קבוצה מגובשת ואחראית, כל אחד הגיע בזמנו החופשי ללא קשר לשאר האנשים.

אני הגעתי ראשון, ואחרי הדוס. חכנו לערס אך הוא לא נראה באופק. שנינו יצאנו לחפש אותו כשמרכז הפרוייקטים מתחיל להתעצבן.

כשאני והדוס חזרנו ללא הערס, הדוס שאל לשם הלצה את המרכז אם אפשר ללכת הביתה.

המרכז הנורא נחמד אמר לו שיאסוף את דבריו ויעוף למשרד של המנהלת ויחכה לו שם. אני התיישבתי.

לאחר חמש דקות המרכז מרים את הראש שלו מהמחשב ושואל אותי איפה הדוס. כשאני עונה לו שהוא הלך לחכות לו במשרד של המנהלת הוא הגיב כך: "מה?! איזה אידיוט! שהחמור הזה יחזור לפה!" והוא התקשר אליו, כשהוא מצטט לו את עצמו.

כשהדוס חזר והתיישבנו המרכז בהה בנו ושאל לערס, אמרנו שלא מצאנו אותו ולכן הוא שלח אותנו הביתה כי הוא היה זקוק לכל הקבוצה.

אבל מכללה זה מקום רציני, אין מקום לשטויות כמו בתיכון.

אם אני אחזור על זה מספיק פעמים זה ייהפך לאמת?