הרבה זמן לא הייתי פה.

מאז הפוסט האחרון. מאז אותה נסיעה הבית שרק רציתי להקיא אל הכתוב במקום להקיא אל מכנסיי.

עבר הרבה, אך לא חזרתי לכתוב פה על כך. גם על המצחיקים שבדברים.

החלטתי לשבת עכשיו וכן לכתוב, לנסות ולהבין מה מונע ממני מלהיכנס לישראבלוג. זה לא רק שאני לא כותב אלא אני גם לא קורא, איכשהו אני חש שאני נוטש את אותם האנשים אשר אני קורא אצלהם.

אני מניח שזה בגלל קריאת ההתעוררות שקרתה לי אז שכתבתי עליה בפוסט האחרון.

הוא לא טוב.

או ליתר דיוק, אני לא טוב. אני פגום ושבור וחסר תקנה ללא טיפול. אני נמנע מלהבין עד כמה חמור הדבר.

אני דוחה, ומתעלם, אני מקטין בדבר ואומר שהפרזתי, אבל אני לא.

לאחר כתיבת הפוסט נפגשתי עם קאלי והיא הבהירה לי, בברוטליות ראויה לשמע יש לציין, שזה לא ייעלם.

אני יכול לא להתייחס, אני יכול להחליף בחורים, אבל הבעיה היא אני ולא הם.

היא לא נתנה לי לעשות את מה שאני עושה עם עצמי. היא לא נתנה לי לברוח.

הרגשתי לא בנח, כחיה כלואה לפני הוצאה להורג.

חוויה שהכריחה אותי להתמודד עם המציאות, עם אותה הטראומה, עם עצמי.

זה מוטט אותי עד כדי שיתוק. כל מה שרציתי שדבריה (הנכונים והנוקשים) יפסיקו לזרום לתוך אוזניי ושאוכל לצאת מאותו מקום ארור ולהימצא במיטה,

בפינה שלי.

הבריחה הזו, זו הסיבה שלא הייתי פה.

לעיתים האדם חש כי עדיף לו להרוג אדם אחר מאשר להתמודד עם בעיה, כי כך פתרונה היה נח יותר. להעלים במקום להתמודד.

כך אני חש עם עצמי.

אך ככל שנוראה החוויה, הטראומה שעושה גלים בחיי, כך יש לה יתרון.

יתרון נוראי על פי כל בריה נורמלית, אבל עלי לא.

בגללה אני לא חש את הצורך הבסיסי ליחסי מין מלאים.

אני יותר ממוצלח בלספק את עצמי ואני יכול לחיות עם עצמי.

אז אני פשוט אחיה עם עצמי לבד.

זה לגיטימי.

לי.

פגום.

נחשפתי לעולם חדש. מרגש, מלהיב, מדבק, ממכר.

עולם אשר בו אני המרכז. עולם אשר הכל סובב סביבי. עולם אשר בו חושבים שאני יפה, מצחיק, שנון, אינטליגנט, מושך.

לאורך השנים חברים ומכרים ניסו למכור לי זאת אך הדבר לא צלח.

למה עכשיו כן?

כי זה מגיע מבחוץ. מגיע מאנשים זרים שאני כלל לא מכיר.

מגיע מביצה אשר הרפש מצחין בה עד סין.

מגיע מאטרף, באטרף, אפילו מאנשים שמעולם לא הייתי פונה אליהם בשל מחשבה שאני לא לרמתם.

יצאתי עם אחד. רציני. חמוד. לא חתיך אך היה בו משהו שמשך אותי.

אותו משהו נתן לי תחושת נינוחות שמאז בן זוגי לשעבר לא חוויתי.

זה הרגיש נכון.

היום נפגשנו בשלישית.

עד כה לא התקדמנו יותר מדי. אך הפעם נפגשנו בדירתו.

אני לא טיפש, ידעתי מה זה אומר.

אני לא בחור כזה. אני תמיד אומר שיש לי סטנדרטים ואני לא רץ למיטה. זה נכון.

אך לא בשל הסיבה הזו.

אני לא רץ למיטה כי יש לי צלקות נפשיות.

אני לא יכול להתפשט ליד אנשים. הגדילה בבית שלי, עם ההורים שלי, כשאני ילד שמן לא הייתה יכול לעשות משהו אחר.

כשאני משתף זאת עם אנשים הם לא יכולים להבין. הם לא מסוגלים להבין.

זה לא קשור לזה שאני חושב שאני שמן. זה משהו שאני יכול להתגבר עליו.

זה משהו עמוק מכך. מהותי מכך. צרוב כל כך עמוק בעצמותיי שלעולם לא יעזוב אותי.

בגלל זה אני לא עושה סטוצים.

בגלל זה אני מפסיד הרבה קשרים.

אבל אני ממשיך הלאה.

עם הזמן, והצבא, הפחד הזה פחת במקצת. כן, ליבי דופק חזק יותר כשיש אתי מישהו במקלחות בצבא, אך למדתי לחיות עם זה.

כשהתחלתי לצאת אתו סיפרתי על כך לקאלי, ועל הידיעה שזה הולך לבוא. היא מכירה אותי ואת הפחדים שלי.

כששנינו מודעים לכך שאתו זה שונה, בעיקר בהרגשה, היא אמרה לי לנסות.

האמת שמזמן היא אמרה לי.

כולם אמרו לי. תמיד אמרו לי.

"אתה חייב לתת".

חייב להתפשט, חייב לזרום, חייב.

חבל שהעולם לא יכול לחכות לי, עד מתי שאני ארגיש באמת בנח עם זה.

הגעתי אליו והתמזגנו לנשיקה.

לא ראינו אחד את השני יותר מ24 שעות ובאמת חשנו בחיסרון.

בחיי סנטה שאנחנו זוג הומואים.

נכנסו לחדרו ונחתתי על המיטה. לא כי רציתי, כי נתקעתי בעצמי. אני סוג של שלומיאל בכל הנוגע למישורים מרוצפים.

כשאני עליה כבר לא זזתי ואמרתי לו להצטרף.

הוא שאל אם אני רעב או צמא ועניתי שלא.

נשיקות וליטופים והתחושה מטריפה, טובה.

עוברים הדקות, הזמן נוזל ואנו מתגלגלים ומתגופפים,

פעם הוא מעלי ולאחר מכן אני מעליו.

הגיעה השעה והוא הרים את פלג גופי מעלה כשהוא גוער מעלי.

הוא נאבק קצת בחולצה אך שלף אותה מעלי.

נשמתי נעתקה אך המשכתי. הורדתי ממנו את שלו.

שנייה לאחר מכן חלף צל על חיי.

הדופק אץ, כל כובד המחשבות, כל הצלקות, ההיסטוריה, הצריבה, האימה, עלתה משאול לבי.

ניסיתי לאאבק בכך, הוא ראה, אך לא הצלחתי.

השכבתי אותו כשאני מנסה להסתתר ממנו.

ראשי מונח על החזה החשוף שלו.

שכבנו כך שפלגי גופנו ערום ואני חש הכי חשוף שבעולם.

אני לא חכם יותר, לא שנון יותר, לא יפה, לא מושך, לא כלום.

אני ערום. מבחיל.

כשאני שוכב כך מנסה להסדיר את נשמתי, כשהוא שותק נוכח סערת רגשותיי וחש את הלמות נישמותיי עליו,

נחרדתי עד כמה נורא אני מרגיש. כל מה שרציתי זה להרים את שנינו מהמיטה ולהתכסות בשמיכה שנחה מתחתנו.

המח שלי עוד עבד קצת ולכן הבנתי שהדבר לא בר ביצוע.

נחרדתי יותר. נכנסתי לפאניקה.

עצמתי את עיני, וחשבתי כי אני נמצא בגן עדן שרוף.

אפילו אתו, שהרגשתי אתו הכי בנח שבעולם לא הצלחתי.

רציתי למות.

כשהתחושות לא עברו, וידעתי שזה לעולם לא יקרה כל עוד אני חשוף, כל עוד אני ערום.

קמתי בהתנצלות ואמרתי/שאלתי אם אכפת לו שאתלבש.

שבתי למיטה עם גופיה ונרגעתי.

כבר לא הייתי חשוף, כבר לא הייתי ערום.

שבתי להיות אותה דמות שובבה, חייכנית ועוקצנית.

ציינתי את העובדה שיש לי עבר, וזו הבעיה.

בניחום ומבוכה ענה לי שלכולם יש.

המשכנו משם.

הוא גמר.

כשסיימנו המשכנו לשכב במיטה מחובקים ולאחר כמה דקות קמנו.

הוא הכין קפה. כשישבנו שותים הוא אמר בקול כי הוא חושב שהוא ילך לעבוד קצת ואז לישון. הוא טס בלילה.

הבנתי את הרמז וכשסיימתי את הקפה אספתי את חפציי ונפרדנו לשלום.

בדרך הביתה, כששיחזרתי בראשי את השתלשלות העניינים בחילה השתלטה עלי.

לא מצאתי אף שיר שהצליח להרגיע אותי.

אני אמות לבד.

זה לא לגיטימי וזה עמוק מדי.

כל פעם מחדש הטראומות של ילדותי מפתיעות אותי. עד כמה נוראיות הן, עד כמה הרסניות.

לעולם לא יבינו אותי באמת. לעולם לא יצליחו להתחבר למהות עצמה, לעומק, לבסיס שעליה מושתת אישיותי.

אני פגום.

לכן לא משנה עד כמה זוהר אני בעיני החברה, לא משנה כמה פונים אלי,

לעולם לא אוכל לעמוד במבחן התוצאה.

אני שבור מדי.

מגיחים אל פנים מסעדה כשמעילי הארוך מתנפנף ממנף האוויר של סגירת הדלת.

חתימתה כולאת אותנו בבועה החמה של המזגן.

4 ניצבים אנו בהמתנה למארחת כשבמנד נוסף למעילי אני מישרו.

מבטים נבטים אלינו מהקהל הסעוד, מבטים מהירים, סוקרים.

מתיישבים לשולחן ובמאמץ קוראים את התפריט לאור נרות.

המלצרית מתייצבת לפנינו ומחייכת אלי, מזכירה לי בדיחה נושנה שאמרתי לה בערב לפני.

כשהאוכל מגיע, כשהשיחה קולחת, כשהצחוק נישא באוויר,

זה קורה.

העלאת זיכרונות מן העבר.

בכל זאת, סועדים אתי תאומתיי וחברת ילדות. מעין האחות הנוספת שלנו.

הן זוכרות, הן צוחקות, ואני רק מקשיב.

נזכר, כשמזכירים. מנסה להיזכר בעצמי לפני שמזכירים ולא מצליח.

כך כל הערב.

בהחלט הצלחה, בהחלט מהנה, בהחלט מרענן.

מזמן לא ישבנו ארבעתנו והעלאנו מהאוב כזקנים את קורות חיינו.

סיפור ועוד אחד. מצחיקים, משעשעים וכאלו אשר מגיעים לזמן שהיינו עוד בלולים.

אני לא זוכר.

כשאני מנסה להיזכר בתקופת חטיבת הביניים אני לא זוכר כמעט וכלום. 3 שנים שהן כחלון זמנים ריקני. בעבר חשבתי על כך והגעתי למסקנה שזה בגלל שלא התקדמתי בכלום. באמת שלא התפתחתי נפשית כלל בחטיבה, רק לאחר מכן, שהגעתי לתיכון. אולי זה בגלל הגיל, תמיד הייתי צעיר, אבל זה לא מבטל את בזבוז הזמן הזה.

עם זאת מעולם לא חשבתי כלל על העבר ביסודי, ולפניו.

אני יודע שלא הייתה לי ילדות קלה. כלל לא.

אני ילד מוכה שאת רוב ימיו בילה ברחובות, לא משנה גשמים או לא גשמים.

מובן לי למה אני מדחיק את זה.

מובן לי למה אני לא שש להיזכר בכך.

מובן לי למה אני לא שש לנהל קשר עם הורי.

מובן לי שאני מצולק נפשית כל כך עמוקות שלעולם לא אוכל להתגבר על כך, לא משנה כמה התקדמתי מאז.

לא מובן לי למה אני לא זוכר את האושר. אפילו המועט שהיה.

האם התקופות הטובות היו כה קצרות שפשוט איכשהו בתת מודע החלטתי לשכוח הכל בשביל שאוכל לחיות?

הרי ניסיתי להתאבד, ניסיתי לזעוק, ניסיתי לשנות,

וכל מה שקיבלתי כתשובה מאמי היא האימרה "במקום לנסות להתאבד פשוט תעשה את זה כבר!"

תיבת פנדורה נפתחה עכשיו והבזקים רצים בראשי.

הסיבה שבגללה בחרתי לשלול מאמי את השיתוף בחיי; שיחת טלפון ממנו, הבחור הראשון שהתאהבתי בו. הפעם הראשונה שאני מעיז להגיד לו זאת, במועקה וכאב. הפעם הראשונה שאני מוציא זאת מפי והופך את המחשבות למציאות. אני מאוהב בבן.

שקט סטטי מהצד השני ואז אני שומע אותה אומרת לאחותי להיות בשקט. דרך הטלפון.

חור שחור נפער בי וניתקתי את השיחה. לא יכולתי לנשום. השיחה הכי חשובה ואינטימית שהייתה לי מעולם,

והיא ציטטה לה.

הסיבה שבגללה בחרתי לשלול מאבי את השיתוף בחיי; אני שב אחרי הסתובבות של 4 שעות ברחובות כשאני בקצר וגשום בחוץ.מסתכל על הסימנים הכחולים בזרועי ורועד מקור. מצלצל בפעמון הבית בתקווה שיכניסו אותי לאחר שאמי השליחה אותי החוצה.

מצלצל ומצלצל, ללא מענה.

לאחר זמן מה שאני לא מפסיק לצלצל אבי פותח את הדלת. רואה אותי ואומר לי שאני עושה כאב ראש.

אני מצלצל פעם נוספת כהתרסה על כך שהוא לא עושה כלום על כך שאמי זרקה אותי, בכל זאת, הוא אבי. הוא טורק את הדלת בפני ושב לאחר רגע ובידו כוס מים.

הוא שופך עלי אותה וטורק שוב את הדלת.

מעולם לא חשתי כזו השפלה.

וגם כשהזמן התקדם והוא לקח צעד אחורה לעומת אמי, עדין לא אוכל לסלוח לו. בגללו לעולם לא אוכל להסתכל במראה ולאהוב את עצמי. הוא זה שלימד אותי שלעולם לא יאהבו אותי בגלל שאני שמן.

הוא חזר על המנטרה הזו במשך שנים. קרא לי חבית שומן.

גרם לי לשנוא את עצמי. עיוות לי המציאות. לעולם לא אהיה יפה. לעולם לא אהיה יפה מספיק.

ובשל זאת, לעולם לא אהיה אהוב.

יש לי בחילה.

בכלל לא רציתי לכתוב על זה. בכלל לא רציתי להיזכר בזה.

אסור לי לאכול.