שישי, 09:35 בבוקר. הטלפון מצלצל ואני מתחיל להתעורר ולחוות חמרמורת מפנקת.

סבתא.

אני מתחיל להיזכר בכך שהבטחתי לה שאני אקנה לה צמר.

כעבור רגע אני נזכר בדבר נוסף.

איבדתי את הארנק!

ללא חשיבה מעמיקה כלל אני מזנק מהמיטה בפאניקה קלה כשאני מריץ בראשי את ההשלכות לאיבוד ארנקי עם שלל התעודות שבו, כשהדבר נעצר ע"י החלפת התחושה בבחילה מרנינה וסחרחורת חריפה.

אני נוחת על המיטה וקם הפעם לאט יותר. מדדה את דרכי מטה אל עבר המטבח כשאני תר אחר מים.

ככל שהזמן חולף אני מתחיל להיזכר בדברים נוספים שעברו עלי אתמול.

לא רציתי לצאת כלל, חזרתי מהצבא עייף לחלוטין. ידידה טובה שלי הכריחה אותי לצאת לחגוג את היותי זקן יותר בשנה.

במיוחד לאור העובדה המרתקת שביום הולדתי לא רק שלא הייתי בחופש, הייתי בביקור של הפיקוד שלי שהטיל עלי מיליון משימות ועבודות כאילו אין לי מה לעשות בחיים, וכשהוא הסתיים החדשות הרעות רק המשיכו לזרום עד ששחקו אותי לחוסר תגובה.

מזל שיומיים לפני כן פיניתי לעצמי את הזמן בצהרים וישבתי לבלות עם מס' בלוגרים.

כששבתי הבית, 3 שעות לפני שהתעוררתי, נכנסתי למטבח ואכלתי גרנולה כי פתאום זה נראה לי הדבר הכי טוב שיש. בעודי אוכל גיליתי שהארנק שלי לא עלי אך הייתי מסטול מדי בשביל להילחץ.

כשירדתי לקומת המטבח שמתי לב פתאום שהארנק שלי מונח על השולחן בפינת האוכל. מתברר שלא איבדתי אותו וסתם הלחצתי ב6 וחצי בבוקר את אותה הידידה ואת הברמן. מילא.

ניגשתי אליו כשאני בודק את תכולתו, לוודא שיש לי כסף ללכת לקנות את הדברים שסבתי נזקקה להם.

בתא של השטרות מצאתי דבר אחד ויחיד. חשבון.

יותר מחצי אלפייה.

לא ידעתי מה חשבתי לעצמי אתמול כשפשוט הוצאתי את סטפת השטרות מהארנק ובמקומם שמתי את החשבון. אתו אי אפשר לשלם חשמל.

ישבתי וניסיתי לחשוב קצת, לנסות ולשער כמה הוצאתי החודש במסגרת "מותרות היומהולדת" שלי.

הדבר מגיע לכמעט משכורת חודשית שלי.

בשיטתיות הוצאתי כמעט כל שבוע אלף חמש שקל. בין אם זה על בגדים שזה עוד נסלח ובין אם זה על מזון שזה נסלח פחות במיוחד לאור העובדה שאני משמין מהדבר.

אני לא מתחרט.

בערך.

אני מתרכז כרגע בפן הכלכלי בחיי כאילו אני לא יכול לעמוד בזה. ואני יכול. לכן הרשתי לעצמי להתפזר. למרות הסכומים האסטרונומים.

אני מתרכז כי זה זוטר. כי זה משהו שקשור למציאות שאני יכול להתחבר אליו ולהתמודד, לראות בכך כמשהו חד פעמי. חודש שהעלמתי את הכסף שהרווחתי בו.

שאר חיי בכאוס.

אני נע ונד בין שמחה, עצב, סיפוק ותסכול בכל דבר אחר.

קריירה צבאית, לא קריירה צבאית.

העובדה שאני שונא את התפקיד שלי למרות שהשלמתי אתו.

איכשהו כל דבר שהיה יציב בחיי התנפץ בשבוע האחרון והפך לתסבוכת.

מעורער.

הלכתי קדימה בביטחון מלא כשאני בטוח ברצפה המישורית, וכרגע הדבר נראה כאילו היא נשמטה תחתי.

אני צריך לקחת זמן לעצמי ולחשוב מה מטרותיי כרגע מחיי.

השינויי הגדול ביותר שאני מתכנן לעשות זה להציב את עצמי במרכז ולא את הצבא.

הוא יהיה העדפה שנייה.

אם אנסה לסכם את השבוע אוכל להגיד שכל עוד הייתי בן 22 הייתי בחור צעיר ורענן עם כיוון בחיים, בעל ביטחון כשיודע מה הוא שווה ומה הוא רוצה.

אך כעת, כשאני בן 23 אני מוצא את עצמי בוהה במראה ושם לב לשקיות מתחת לעיני.

פחות ביטחון. יותר מעורער. עדין יודע מה אני רוצה אך לטווח הארוך, ועד כמה שזה יכול להיות נחמד ישנן מחוייבויות שכולאות אותי ומגבילות אותי לממש את עצמי.

יומהולדת 23 כהטחת מים קפואים על פני. ההישגים שלי נראים מטופשים פתאום כשאני משווה את עצמי לאחרים.

ובלונדינים... אין לי אפילו כח להתחיל ולהתעסק בשטות הזו. בחיי שזו עבודה קשה להתמודד עם חוסר בגרות.

אני זוכר שבטירונות שלי, רחוקה ככל שהיא לא הייתה,

סמלת המחלקה שלנו עשתה לנו פעילות לפניה הסוף. היא פיזרה על הרצפה עותקים של עמודים מספר שאני לא זוכר את שמו וביקשה שכל אחד יבחר קטע שהוא נקשר אליו, ולאחר מכן יסביר אותו.

וחבל שאני לא זוכר את שם הספר, וחבל שאני לא זוכר במדויק את הקטע, כי זה בדיוק מה שאני מרגיש עכשיו.

מטרידה אותי קצת העובדה שאז כבר התחברתי אליו. כאילו לפני חצי שנה אני כבר קבעתי את גורלי בנוגע ליום ההולדת שלי.

כגודל הציפייה כך גודל האכזבה?

או שפשוט בתת מודע שלי הבאתי את עצמי למצב הזה כי אז אני ארגיש יותר בנח עם עצמי? עם העצב הזה והרגשת הקורבן המסכן.

אני לא יודע.

אני לא הכי מאושר עכשיו.

במיוחד לאור העובדה שאני השמנתי ולכבוד יום ההולדת כל החצ'קונים שלא היו לי חודשים החליטו לצאת.

ואני יודע שזה לא מפריע לבויפרנד, להפך, הוא אפילו מאושר מזה. הוא אוהב שאני אוכל. הוא אוהב אותי לא משנה אם יש לי חצ'קונים או לא. הוא אוהב אותי איך שאני בא, עצבני או לא.

אני אוהב אותו. הוא יותר מחמוד. הוא מקסים.

אבל לעזאזל, שילמד כבר לעשות מסאג'.

אולי כדאי שאני אפסיק לאכול וזהו.

אני חושב שפספסתי חלק גדול מהרעיון של "להתבגר".

היום לפני שנה כתבתי את הפוסט הראשון שלי.

בהתחלה לא הבנתי מה אני רוצה מהבלוג הזה, אבל לאורך הזמן מקומו בחיים שלי נהיה יותר משמעותי ובזכותו ובערתו הבנתי את עצמי יותר. אני יודע שהוא עזר לי, מכל בחינה אפשרית שרציתי.

כשפתחתי את הבלוג היו לי שתי מטרות ברורות, רק שלא ידעתי איך ליישם אותן.

עכשיו, כשנה לאחר מכן, אני שם לב שמזמן השגתי את מטרותיי.

אולי הבנתי שאני לא כותב טוב במיוחד, אבל כן גיליתי שיש משהו בכתיבה שלי שיכול למשוך אליו אנשים.

למרות שאני כותב כבר שנה, יש לחלק את הבלוג שלי לשתי תקופות. התקופה הראשונית, מהותית, משמעותית שבה הילכתי בגאיות של צללים פחדים חרדות ומלחמות כמעט ללא אדם,

ותור הזהב. דבר קיומי לדאם דאם. אני לא בטוח עד כמה אנשים מכירים אותי לפני שהפכתי לדאם דאם. כמה באמת זוכרים את מי שאני הייתי לפני שעשו לי אאוטינג?

אני אפילו לא בטוח שאני זוכר.

ואני יודע שבכל זאת חייו של דאם דאם לא היו שייט בנהרות הטוב אבל זה עדיין לא מתקרב למה שהיה לפני.

אקזיסטנס.

זה נשמע זר ומנוכר.

אני לא בטוח שניתן לראות את אקזיסטנס בדאם דאם אף על פי שאנחנו אותו האדם.

השתנתי לחלוטין. אני אוהב את השינויים. את רובם.

מאדם שאוהב להיות אנטיפת הפכתי למגנט אנשים. אני אוהב את השינוי שחל בי. את רובו.

אני לא מחבב במיוחד את העובדה שאני אנורקס בולמי, שהייתי, אבל מלבד זאת אני לא רואה כל דבר פסול.

אתמול אתום שאל אותי מה הייתי משנה בי.

חשבתי על זה. עמוקות. ניתחתי, שיערתי, חשבתי, השוואתי והגעתי למסקנה המתבקשת- גובה.

מלבד זה שאני 1.70 אין לי שום בעיה עם עצמי.

מעולם לא הייתה לי בעיה עם האישיות שלי, תמיד ידעתי שאני יכול לסחוף אתי אנשים. השנה זה פשוט פרץ גבולות.

המראה שלי.... אני סוג של השלמתי. יחסית, בכל זאת כיסחתי לעצמי את הצורה בנוגע לזה.

אבל אין לי בעיה עם זה שיש לי משקפיים. הפנים שלי מותאמות לכך שמשקפיים יהפכו אותי לנאה יותר.

אני גם לא יכול לדמיין את עצמי בלי נמשים, לא משנה עד כמה שהייתי רוצה שהם יעלמו.

אני מתחיל להגיע לתובנה שאני אוהב את עצמי.

בתור אקזיסטנס לעולם לא יכולתי.

ואם לא להתרכז רק בעצמי, יש את בויפרנד. שהוא אחד הדברים היותר טובים שאי פעם קרו לי.

אני אפילו חושב שהוא עדיף מסנטה, בחי ישראל.

אני לא יכול להצביע על הרגע המדויק שבו התאהבתי בו. אני גם לא יכול להצביע על הרגע המדויק שבו הפסקתי להיות קיום והפכתי לבעל חיים, על כל מותרותיו.

מיותר לציין שזה בזכות האלים. לא משנה עד כמה אני הייתי משנה בפני עצמי, אם לא היה גורם חיצוני אני לא חושב שאי פעם הייתי מגיע לאן שאני קיום.

אני אוהב כל אל ואל. טוב, מלבד אכילס שהוא עשה דבר שלא יעשה.

אני מאושר. באמת שאני מאושר.

וזה לא כמו אז, לפני כשנה, שהאושר שלי היה רגעי ונבע אך ורק מריכוזים לא מאוזנים של סירטונין.

אתמול מלאו לנו ארבעה חודשים והעיניים שלי עדיין מנצנצות כשהן רואות אותו.

I love you

בדר"כ הייתי אומר 'הלוואי שסנטה ימלא את כל בקשותיך' אבל יש לי כל מה שחפץ לבי.

עכשיו רק שיהיה גם מה שחפץ זייני -.-

:P

ישמרכם סנטה!

---