מהדברים שמסתובבים אצלי בפייסבוק;

הקצינים בוכים בלילה.

# "הבעיה עם ילדים קטנים שמתרוצצים סביבך זו העובדה שצעד שלי זה ברכייה לפרצוף שלהם."

# "פסח? כי אנו חוגגים יציאה מעבדות ל...
      אה, לא. סגרנו גם עכשיו."

# "איזה בוקר מעולה לבראור!
     אמר אף אחד. "

# "יש משהו מעצבן במשקל.

     התוצאה."

# "החלטתי להקשב לחדשות ולא לבצע פעילות מאומצת היום.

     אפילו אגדיל ראש ואחליט שלעולם לא."

# "יש משהו קסום בלא לצאת הביתה.

     כשאעלה עליו אשתף."

# "הבעיה עם קריוקי זה...

     הקיום שלו."

# "התאומה שלי אמרה לי שהיא חושבת על לחזור בתשובה.

    אמרתי לה שעדיף שתעשה סמים במקום."

שוב אותו מבט.

אותו מבט של הבחור הנעוץ במבטי שלי, בעיניי.

"העיניים שלך כל כך יפות",

ולעולם לא ימאס לי לשמוע על כך.

ולעולם לא אחסום הערה זו,

ולעולם לא אסתייג,

ולעולם לא אתעלם.

לעולם אחייך חיוך מלווה בברק החולף בעיני אשר מטריף אותו.

טובות הן, מושכות, ירוקות. של ילד טוב, של אדם טהור.

אם רק היה יודע מה מסתתר מאחוריהן.

וכשמוריד את עיניו מטה וחולף על אפי נתקל הוא על פי.

בשפתיים העבות, האדומות, וגם עליהם הוא מעיר.

לימדתי את עצמי להפסיק להסמיק בשלב זה.

וכשהערב ממשיך, והוא ממשיך למצוא בי עניין, ואני בו,

האירועים מתחממים.

חושף אני צד אחר בי.

לא כזה נאיבי, לא כזה ביישן, לא כזה מאופק.

אני אוהב לראות את עיניו הנפערות, אני אוהב לשמוע את ההפתעה בקולו.

עם כל מעצוריי, עם כל הסתייגותיי, עם כל מחשבות האדם עלי,

אני שונה.

אני יודע זאת, אך רבים אחרים טועים בחושבם עלי ומייצרים מעין דמות שגויה.

עם מבט משובב אני גורם לו לגנוח בקול רם, למרות שהוא מנסה שלא.

אני מכיר בכוחי. אני מכיר ביכולותיי המיניות. הוא לא, והוא טעה.

גורם ההפתעה רק מלהיב אותי יותר.

לאחר זמן לא רב הוא גומר,

בהתנשמויות כבדות וזיעה הנוצצת על גופו.

אני רק מחייך.

"אתה אגרסיבי".

אני יודע. אני חסר סבלנות בכל הנוגע לכך, כשאני מרגיש בנוח ואני רוצה.

הוא, כמו אחרים, התבלבל בין המציאות לבין מחשבותיו.

פסיביות בשבילי היא רק ורק העדפה מינית במיטה. רק העובדה שאני אוהב לחוש את האקט עצמו.

אני מאמין שכל הומו באשר הוא חייב לחוש זאת ואני כלל לא מבין את אלו שמתרחקים מכך כאילו מאש.

זה כיף. זה השיא. זאת אורגזמה לשמה.

אבל כשהעניינים לא זזים מספיק מהר לפי דעתי,

אז כן. אני לוקח את העניינים לידיי שלי.

אך עייפתי.

עייפתי מחיפושיי, עייפתי מהדייטים, עייפתי.

אני לא מוצא אותו, אותו אדם אשר אוגר בתוכו בגרות אמיתית וכנה המתובלת ברצינות שלולת משחקים המתאפיינת בשנינות, ציניות ועוקצנות. בעלת יכולת הבנה שסגורה על עצמה ורצונותיה.
עטופה יפה באריזה אקטיבית יוזמת.

ולא, הכוונה לא ביופי טהור. יופי זה משהו אשר משתנה מאדם לאדם.

הכוונה באותה אגרסיביות אשר צפונה בי.

יהיה כל כך מקסים אם אמצא אדם כזה.

כי כשאמצא אותו,

אתחתן אתו.

מישהו מתנדב?

בצבא, ובעצם בכל מערכת המכבדת עצמה, ישנם אחרי תרגילים גדולים תחקירים אשר באים לשפר ולשמר את הדברים הטובים על מנת שבתרגיל הבא נצליח יותר.

אחת הנקודות שלי לאחר שבוע מלחמה הייתה קריטית.

"אין להשתיק את הטלפון בעמדה שלי בחמ"ל", כן. בדיוק. בשיחת המוטיביציה עם פתיחת התרגיל כבר הטלפון צלצל וחירפן לי את הצורה ולכן השתקתי את צלילו.

מאחר וזה אני, שכחתי להגבירו חזרה וכך יצא שבתרגיל האחרון היה לי סבבה ושקט יחסית.

גאונות.

באחד מחיתוכי המצב בשבוע מפקד התרגיל התחיל משפט באומרו: "על אף התרגיל...", מה שישר גרם לי לפלוט: "מישהו אמר לאפה?!"

כשרואים אותי עם הסמח"ט שלי מבינים דבר אחד מוחלט המצביע על היחסים בנינו.

אין אנשים עם בעיות. יש בעיות עם אנשים.

לאחרונה עברנו תקופה עמוסה טקסים, מעבר לטקסים הממלכתיים היחידה שלי חוותה החלפה של 3 מג"דים.

בתוק קצין מטה חטיבתי נכחתי בכל הטקסים ולקחתי חלק בהם.

באחת הישיבות הסמח"ט הסתכל עלי והוסיף: "דאם דאם, הכל תלוי בך. בין אם יצליח ובין אם יפול- אתה האחראי לכך".

אבל בלי לחץ.

כשנתקעתי באחת המשימות שלי ולא הצלחתי לפתור אותה התקשרתי לעדכן אותו.

משום מה הוא התרגז שבאתי אליו עם פער ולא עם פיתרון.

...

תגיד, אתה סתום?

אם הייתי יכול לפתור את זה בעצמי זה כנראה לא היה פער!

בישיבה של לפני טקס הזיכרון לחללי מערכות ישראל והעצמאות עברנו על ספר הבמה (מה שממש שיעמם אותי, אני לא קצינת חינוך או משהו) ודנו במה שהולך לקרות.

הייתה התלבטות מדי המח"ט אמור לדבר, אם בכלל.

אז העלתי נקודה נחמדה.

"אם המח"ט רוצה להגיד משהו, כדאי שזה יהיה לפני פקודת היום של הרמטכ"ל. כאילו איך זה יצא?

-פקודת יום מאת רב אלוף בנימין (בני) גנץ- ואז המח"ט:'אה, כדרך אגב, גם לי יש מה להגיד...'".

ובתפנית מפתיעה נעבור לבנים.

מתוך אחד הדייטים שלי: הבחור מסתכל עלי, סוקר אותי כף רגל ועד ראש ואומר, 'אתה יודע, אני לא מחפש יופי. אני מסתכל על נפש האדם'.

...

לא הבנתי.

הרגע הבחור אמר לי שאני מכוער?!

בערב העצמאות היה לי את אחד המפגשים הכי הזויים אי פעם.

פגשתי בחור ויחד הלכנו לגבעת נפוליאון לצפות בזיקוקים של גוש דן.

ירדנו מטה ואז הוא אמר לי שהוא עייף. הסתכלתי עליו בהרמת גבה.

אתם בכוונה מטופשים או שיצרו אותו במיוחד בשבילי?!

מה קשה להגיד 'לא מתאים' לפני שאני הורס את הנעלים שלי?!

מאחר וכבר הייתי תקוע בחור הזה שנקרא המרכז התקשרתי לחבר שיבוא ויקח אותי למסיבה.

לאחר השיחה הלכתי לאיבוד ברמת גן.

זה היה ספורט חביב יחסית.

במסיבה עצמה ידידה שלי לימדה אותי לרקוד, ודי התלהבתי מכך.

אני לא איש מסיבות, כי אני לא יודע לרקוד.

אבל מתברר שאחרי שמסבירים לי אני יודע להזיז את האגן ממש טוב!

זה, ואלכוהול.

לאחר שעה של ריקודים מישהו קפץ עלי מאחור.

כשהסתובבתי אליו ראיתי שזה חייל שלי.

חייל שאני די מחבב, ובתפקידי הנוכחי זה לא דבר שכיח.

הוא נתן לי חיבוק דוב מיוזע ומגעיל ובירך אותי על הטעם המשובח שלי.

מבין כל הפלוגה שלי באמת שאני חש גאווה עליו ואני מתחבר אליו נהדר.

אז תחקרתי אותו איך הוא חוזר הביתה וווידאתי שהוא לא שותה ונוהג.

מפקד או לא מפקד?

אחרי שלוש שעות רצופות של ריקודים הבנתי למה המציאו את נעלי הספורט.

משהו בנוגע לכך שהן בנויות לפעילות מוגברת.

אני לעומת זאת, לא.

לקח לי שעה להגיע לתחנה המרכזית. שבעיקרון זה 15 ד' מהמסיבה.

כשנחתתי בעירי וכשקרטעתי הביתה שמעתי ציוץ ציפורים של בוקר.

בחיי שזה מעצבן רצח.