לפעמים אני מרגיש שאני הולך להישבר ולבכות

לפעמים אין לי לאן ללכת,

לפעמים אין לי מה לעשות עם הזמן שלי
אני חי כל כך לבד.

לעיתים קרובות מדי אני חש שכבר היו שם לפני.

כאחד שמאוהב בהיסטוריה אני לא יכול שלא לעמוד בצד ולהיפעם מחלוציה.

עומד שם עם חיוך מריר כשאני יודע שאין לי מה להוסיף, כבר עשו זאת.

חשבו, תיארו, חלמו, ביצעו, קיימו.

אין מה לחדש. אין מה להתבלט בו, החלוצים כבר מתו.

עומד שם כשאני לא יודע מה לעשות בחיי.

אני שוקל וחושב, מהרהר ותוהה ובכל זאת,

חש כאפס ללא הצלחה.

לא עשיתי כלום בחיי.

אני מרגיש טיפש מדי כדי באמת להצליח.

אתמול אחת הסמב"ציות בבסיס רוקנה לי את הארנק וסקרה את תכולתו, על שלל תעודותיי.

היא נקלעה גם בתמונה שלי לפני שהתייגסתי, לפני שרזיתי.

אני תמיד שהיא אתי.

מצאתי אותה לפני חצי שנה והחלטתי להסתובב אתה אתי. כתזכורת לכך שפעם הייתי שמן. כדי שאני אוכל לחוש קצת יותר טוב עם עצמי.

אותה סמב"צית מלבבת צילמה כנראה את התמונה עם האייפון שלה והעלתה לפייסבוק.

זה נראה זוועה. כאילו לקחו תמונה שלי ושמו בפוטשופ.

כמובן שהתמונה גררה מיליון תגובות.

בבוקר כבר חצי מהבסיס ראה אותה ובצהרים כולם.

התחמקתי מאנשים.

התייבשתי בעצמי.

כישצאתי מהבסיס נסעתי עם אחד מהרס"נים שלנו.

הוא גם ראה את התמונה וצחק עליה.

"לא היית שמן, היית עגול!"

כן, אני יודע. הייתי עגול. מכל בחינה אפשרית.

הייתי שמן ואפס.

ועכשיו, אחרי 5 שנים,

אני כלל לא מרגיש אחרת.

אני אוהב את עצמי.

אני מכיר בעצמי.

אני יודע את ערכי שלי.

מכיר באופי, מעלותיי ומגרעותיי.

אני גאה בעצמי. גאה באישיות שלי. בשנינות, בחדות הלשון, במשחקי מהירות.

אני טוב בכך.

עם זאת אני לא מכיר את החיצוניות שלי.

אני עדין חש כאותו נער מתבגר שמן.

עדין רואה עצמי ככזה ולכן מתקפל כששנינותי אינה על העליונה, מה שקורה לעיתים נדירות.

אני מוכן להודות בעיני הירוקות.

אני מוכן להודות בשפתיי היפות.

אך זהו.

אני לא מצליח לראות את היופי שבי.

אני לא מצליח להאמין שאני שווה.

ובעולם שלנו, הכל סובב סביב היופי.

הכל מתנקז לכך.

בין אם זה הצלחה בקריירה או הצלחה בחיים הפרטיים.

בין אם זה בהכרת חברים ובין אם הכרת בן זוג.

יופי.

כי יופי פותח דלתות.

אם רק הייתי חכם הייתי יכול להתנחם בכך,

אבל אני מרגיש כטיפש. אני לא חכם. אני ממוצע.

נידון לאבדון.

מכוער מטופש שמאוהב באישיות שלו, היחיד מבין בני האנוש וגם המשוחד ביותר.

באמת שלא חכם.

Born to die חודר לתודעתי אט אט,

מפיג את ערפילי הליל ומכניס את מוחי לתחילת תנועת קליטה.

הגלגלים חורקים והלמות נוחתות על ראשי.

חמרמורת.

לאחר שנייה נוספת, כאשר אני מחבר נקודה לנקודה אחרת,

אני מבין שהשיר המתנגן ברקע זה צלצולו של המירס שלי.

במאמץ עילאי, כאשר ידי כבדה כטנק ונעה בחינניות של פיל בחנות חרסינה אני מגשש לשידה בחיפושים אחריו.

לוקח לי זמן, ובחילה מצטרפת להלמות בראשי.

כשאני אוחז בו אני גורר את ידי חזרה אלי ומנסה לקרוא את הצג, לראות מי מתקשר אלי.

אחד הנגדים הבכירים שלי.

זורק את המירס ממני והלאה.

בחילה, תחושת צריבה, כאב ראש אדיר.

חוויתי זאת בעבר.

יותר מדי וויסקי.

בריחה שרק פוגעת בי.

בריחה לאלכוהול עד שהארנק לא יכול יותר לשאת בנטל.

בריחה מחדר האוכל כדי לא לפגוש באנשי הבסיס.

בריחה משיחות, לסנן כאשר אני כבר לא יכול יותר.

כשיצאתי אתמול מהבסיס כיביתי את הטלפונים שלי. הייתי חייב הפסקה.

הייתי מנותק מהעולם למשך שעה ברכבת אשר הייתי יכול לישון בה.

אך עם הדלקתם שתף הצלצולים שב.

וללא הפסק.

אני לא יכול יותר.

זה יותר מדי.

מעולם לא הצלחתי לא לקחת ללב דברים.

זה מרסק אותי.