הרבה זמן לא כתבתי כאן.

אם אני לא טועה כמעט וחודשיים.

הרבה עבר עלי, לטוב ולרע.

ולמרות שהיה נדמה לי כי בתקופה האחרונה הכול מתחיל להיות ורוד מלבב ופורח, ואני מצליח לסגל לעצמי חיים, ואפילו טובים,

השבוע הוכיח לי בדיוק ההפך ועד כמה הפער העצום בין מחשבותיי למציאות של חיי לא ניתן לגישור.

אם הייתם שואלים אותי מה הרגשתי שבוע שעבר,

הייתי אומר לכם שאני עליז. מהדברים הקטנים. הצבא לא חנק אותי ולא דימה עצמו לעצם אשר קורעת לי את הגרון אלא התחיל להסתדר קצת, למרות כל הקשיים.

ובזוגיות הייתי מחייך לכם במתיקות.

לאחר שלוש שנים פתאום השיר MIKE של עברי לידר לא דיבר אלי כי הייתי במשהו, סוג של מערכת יחסים.

ובכן, עבר השבוע הזה אשר בו כל הבועות התפוצצו לי בפרצוף כפצצת זרחן המאירה לי את חשכת חיי.

יש לי זמן לכתוב עכשיו, וזה חידוש- לבטח הרגשתם שאני נעלם.

זרקו אותי. בגלל שאני בצבא ולא מגיע מספיק הביתה.

ואם נדבר על הצבא,

אז שאריות חוסנתי נסדק לרסיסים והפך לאבק נישא ברוח.

רבים לא יודעים.

זאת הבנתי כאשר דיברתי עם אחותי הגדולה המאמצת, המנטור של חיי.

פעם, לפני שנים, 2008, ספטמבר ליתר הדיוק,

הייתי חייל פשוט.

חייל פשוט והומו אשר שירת באחד מבסיסי השריון בארץ.

באותה העת נהנתי מזוגיות מלבבת אשר תמכה בי ועזרה לי בכל.

בפיזור דעת מטופש השארתי את הפלאפון במועדון המחלקה כאשר יצאתי לשירותים וכשחזרתי חשתי שמשהו מוזר.

אחד מחיילי המחלקה קרא לי את ההודעות והבין. הוא עשה לי אאוטינג. הפיץ בכלל המחלקה והפלוגה את היותי חובב גברים.

מאותו הרגע עברתי להיות החייל הנחות במחלקה אשר סובל מהשפלות והתעללויות פיזיות מצידם.

מיותר לציין מה ההרגשה.

במיוחד מהעובדה שלא היה לי לאן לברוח כי אותם אנשים היו אתי בחדר. אותם אנשים אשר הדביקו אותי לשמיכה לאחר שניסיתי להתחבא כילד קטן מפניהם.

לא הייתה לי תמיכת מפקדים.

אני זוכר כשפניתי למ"פ שלי וכל מה שהוא עשה זה להגיד שאין מה לעשות.

שם נשברתי.

שם נשבעתי שאני הולך לשנות. לא עוד.

אז יצאתי לקורס קצינים, וזה היה אחד הדברים שהובילו אותי קדימה. החשיבה על החייל הפשוט אשר אף גורם לא דואג לו.

יש לי חייל הומו. סיפרתי זאת כשנכנסתי לתפקיד לפני 4 חודשים לערך. הוא הדבר החשוב ביותר מבחינתי. במיוחד לאור העובדה שהוא עובר בערך את אותו הדבר.

השבוע הודיעו לנו כי לא ניתן להוציא אותו מהיחידה. הערעור על הבקשה נדחה.

לא ידעתי איך לספר לו.

לא יכולתי לעמוד מולו ולהגיד לו שאני מצטער, אבל נכשלתי.

גורמי הת"ש ניסו לעודד אותי, ניסו להסביר.

"זה גורם מלמעלה שהחליט, אתה כתבת מכתב, המ"מ שלו, המג"ד, אתה עשית הכל"

ובכל זאת זה נשלל.

כי "צריך לנסות שוב להסתדר".

לא. אי אפשר. אני יודע שלא. אני יודע ממקור ראשון.

זה מייסר אותי. זה שבר והרס אותי.

אני לא מוכן לקבל לא. גם אם זה אומר שאני אצטרך לנסוע ולהרביץ לרמ"ד כזה או אחר.

לא יקום ולא יהיה, ממש לא. בנוגע לנושא זה אני לא מקבל לא.

אין דבר כזה לא.

אני לא מוכן לקחת תחת אחריותי חייל אשר יכול לקום בוקר אחד וליטול את חייו כי המערכת דפוקה. כי הוא חי בחברה אשר לא מקבלת, בורה מטופשת שלא מתבגרת.

ושוב אמרו לי,

אני עשיתי הכול. אפילו הוא אמר לי.

אז מה.

אז מה שניסיתי. אני עדין נכשלתי.

חייל שלי עובר מסכת התעללויות כמו שאני עברתי, ואני לא מצליח לעשות שום דבר בשביל לעצור זאת.

עובדה זו, המערכת הזו, שלא מבחינה ולא אכפתית היא העובדה שאני מרוקן תוכן.

אין יותר עקרונות.

אין יותר ערכים.

אין יותר דבר.

כל מה שהוביל אותי בחיים,

כל מה שדחף אותי לאורך הקורס קצינים ולאורך חיי כקצין הושמדו.

אני מסתכל על הדרגות ומתבייש.

כועס, זועם, מתוסכל,

המראה מנופץ.

ואני לבד.

אני צריך לשתות הערב למוות.

הרבה זמן לא הייתי פה.

מאז הפוסט האחרון. מאז אותה נסיעה הבית שרק רציתי להקיא אל הכתוב במקום להקיא אל מכנסיי.

עבר הרבה, אך לא חזרתי לכתוב פה על כך. גם על המצחיקים שבדברים.

החלטתי לשבת עכשיו וכן לכתוב, לנסות ולהבין מה מונע ממני מלהיכנס לישראבלוג. זה לא רק שאני לא כותב אלא אני גם לא קורא, איכשהו אני חש שאני נוטש את אותם האנשים אשר אני קורא אצלהם.

אני מניח שזה בגלל קריאת ההתעוררות שקרתה לי אז שכתבתי עליה בפוסט האחרון.

הוא לא טוב.

או ליתר דיוק, אני לא טוב. אני פגום ושבור וחסר תקנה ללא טיפול. אני נמנע מלהבין עד כמה חמור הדבר.

אני דוחה, ומתעלם, אני מקטין בדבר ואומר שהפרזתי, אבל אני לא.

לאחר כתיבת הפוסט נפגשתי עם קאלי והיא הבהירה לי, בברוטליות ראויה לשמע יש לציין, שזה לא ייעלם.

אני יכול לא להתייחס, אני יכול להחליף בחורים, אבל הבעיה היא אני ולא הם.

היא לא נתנה לי לעשות את מה שאני עושה עם עצמי. היא לא נתנה לי לברוח.

הרגשתי לא בנח, כחיה כלואה לפני הוצאה להורג.

חוויה שהכריחה אותי להתמודד עם המציאות, עם אותה הטראומה, עם עצמי.

זה מוטט אותי עד כדי שיתוק. כל מה שרציתי שדבריה (הנכונים והנוקשים) יפסיקו לזרום לתוך אוזניי ושאוכל לצאת מאותו מקום ארור ולהימצא במיטה,

בפינה שלי.

הבריחה הזו, זו הסיבה שלא הייתי פה.

לעיתים האדם חש כי עדיף לו להרוג אדם אחר מאשר להתמודד עם בעיה, כי כך פתרונה היה נח יותר. להעלים במקום להתמודד.

כך אני חש עם עצמי.

אך ככל שנוראה החוויה, הטראומה שעושה גלים בחיי, כך יש לה יתרון.

יתרון נוראי על פי כל בריה נורמלית, אבל עלי לא.

בגללה אני לא חש את הצורך הבסיסי ליחסי מין מלאים.

אני יותר ממוצלח בלספק את עצמי ואני יכול לחיות עם עצמי.

אז אני פשוט אחיה עם עצמי לבד.

זה לגיטימי.

לי.

פגום.

לפני זמן מה פורסם בYNET כי נשים חונות יותר טוב מגברים.

סבבה.

אבל אולי כדאי שהן ילמדו לנהוג לפני...?

מתוך ספר שאני כותב:

בחור בדרך לפגוש בחורה.

בחורה: "אוי, באמת שם אתה נמצא? אתה לא רוצה לחכות לי? זה איזה... 200 מטר!"

בחור:"...

...

...

באיזה יקום 200 מטר זה הרבה...?"

הבחור הולך לפי הכוונות הבחורה.

כעבור חצי ק"מ:

בחור: "... אז כנראה שהיא ואומדני מרחק לא חברים".

ואם תהיתם לעצמכם- שם הספר "חייו של דאם דאם".

הייתי בחרמון.

טוב, הייתי על הר שיזף שזה די קרוב אליו.

בטיפוס מעלה פגשתי שלוש ילדות קטנות וחמודות ששאלו אותי לאיזו קבוצה אני משתייך.

ניסיתי להסביר להן שאין לי קבוצה, אני רק מלווה את אחת הקבוצות.

תשובתי לא מצאה חן בעיניהן מתברר והזאטוטות הקטנות הפכו לשטן כשהן שולפות מאחוריהן כדורי שלג.

"איזה קבוצה אתה? של סתיו או מנשה?"

במזל קלעתי לקבוצה שלהן ולא חטפתי כדורים לפרצוף.

המדריכה שהדרכתי אתה לא זכתה בכזה מזל והיא שבה אלי רטובה וקפואה כשהיא ממלמלת שצריך להרוג אותן.

היום ישבתי עם ידידה שלי כשחברה שלה הצטרפה.

שאלתי לעיסוקה בחיים והיא אמרה לי שהיא סטודנטית בשני מקצועות לא קשורים.

"אז את הולכת להיות יועצת ארגונית", קבעתי.

ואכן, כן. היא הוסיפה ואמרה שאני הבחור הראשון שהצליח לעלות על מה היא רוצה לעשות.

דברנו.

בלהט.

פתאום נפל לי האסימון.

כך דברתי לפני שהלכתי לקורס הקצינים. באותה ההתלהבות.

אני כל כך רוצה להשתחרר ולהתחיל ללמוד כבר!

אני לי חשק לכתוב. אין לי חשק להצחיק. אין לי חשק לכלום.

מלבד להיכנס לרופא ולקבל הפנייה לדיאטנית. בחיי שזה שפל חדש בחיי.

עליתי היום על האוטובוס והוא היה מפוצץ באנשים. התחלתי להתבאס כשלפתע ראיתי בחור רוסי מזדקן מנפנף לי.

"חייל, חייל! יש פה מקום!"

כולי אושר ושמחה ישבתי לידו.

הוא התחיל לדבר ואני מתוך נימוס עניתי לו, למרות שאני שותק בנסיעות.

בהתחלה חשבתי שהוא ממש נחמד החביב הזה.

עד שהוא הניח יד על הירך שלי.

פה, חשדתי.

הייתי אומר שהעניין היה קצת מטריד...

אבל לא.

זה היה ממש אבל ממש ממש מטריד.

אני צריך בן זוג.

או/ו איבר מין זכרי.

 ולא מאיזה רוסי מזדקן.