זה קרה, לבסוף.

אחרי מעל לחמש שנים השתחררתי מצה"ל.

עד הנפקת חוגר המילואים אנשים לא האמינו, והאמת שגם אני לא בלב שלם.

רציתי להשתחרר כי חשתי תקוע וחוסר סיפוק.

אבל כעת...

כעת אני חושש. אולי אחרים ראו את מה שאני בחרתי לא לראות. אולי הם צדקו לחלוטין?

כן, אהבתי את הצבא. יש שיגידו שהמערכת התאימה לי, ואני לא אבטל הערה זו. באמת שחשתי בנח בה. אבל אולי זה הביטחון, הביטחון שהיא נתנה לי כשלא היה לי משהו אחר.

מי שמכיר אותי שנים, מי שהכיר אותי לפני הצבא, יודע. אין דומה בין הדמויות. התפתחתי, גדלתי, והגעתי למקומות אחרים שאני בספק רב הייתי מצליח להגיע ללא הצבא.

שכבתי במיטה.

יש לי מטרות. יש לי יעדים. לטווח הארוך, והקצר כאחד.

למרות שהקצר הוא ממש קצר, לצורך העניין אין לי ממש מה לעשות ביום שני.

אני לא יודע אם זה מספיק. אני מתחיל להרגיש כבלון שיוצא אט אט האוויר. הביטחון נעלם.

למרות שאני לא באותו מקום כפי שהייתי לפני גיוסי ואי אפשר להשוות זאת איכשהו אני מתחיל להישאב חזרה לשם.

בצבא התקדמתי, בצבא למדתי, התפתחתי, הוכחתי דברים.

אך בחיים שבחוץ לא היו שינויים דרמטיים. לא התקדמתי לשום מקום, איכשהו טבעי שאחזור לאותה משבצת גם אם תיאורטית אני "חזק" יותר. אני לא מרגיש מבוסס יותר.

אני יודע שאני אמור להבין שזה לא נכון אבל אני לא מצליח.

זה מתחיל לחלחל פנימה, חוסר הביטחון, לא העצמי, האחר. הכלכלי, כי כבר אין לי הכנסה. והצורך למצוא מקום לגור בו.

ועכשיו זה גרוע יותר, כי מעבר לדירה וכלכלתה, אני צריך גם לימודים, וקופת חולים ואוטובוסים עולים כסף (...?@?@?$#?%$#%$#)

שוק.

נכנסתי אליו. אני המום, אני מדמם, אני מפחד, אני גרוע. אני לא מצליח לנשום.

אני צריך לשוב ולמצוא את המקום הבטוח שלי.

אפילו לכתוב אני לא מצליח, ובזה מעולם לא הייתה לי בעיה.

נחשפתי לעולם חדש. מרגש, מלהיב, מדבק, ממכר.

עולם אשר בו אני המרכז. עולם אשר הכל סובב סביבי. עולם אשר בו חושבים שאני יפה, מצחיק, שנון, אינטליגנט, מושך.

לאורך השנים חברים ומכרים ניסו למכור לי זאת אך הדבר לא צלח.

למה עכשיו כן?

כי זה מגיע מבחוץ. מגיע מאנשים זרים שאני כלל לא מכיר.

מגיע מביצה אשר הרפש מצחין בה עד סין.

מגיע מאטרף, באטרף, אפילו מאנשים שמעולם לא הייתי פונה אליהם בשל מחשבה שאני לא לרמתם.

יצאתי עם אחד. רציני. חמוד. לא חתיך אך היה בו משהו שמשך אותי.

אותו משהו נתן לי תחושת נינוחות שמאז בן זוגי לשעבר לא חוויתי.

זה הרגיש נכון.

היום נפגשנו בשלישית.

עד כה לא התקדמנו יותר מדי. אך הפעם נפגשנו בדירתו.

אני לא טיפש, ידעתי מה זה אומר.

אני לא בחור כזה. אני תמיד אומר שיש לי סטנדרטים ואני לא רץ למיטה. זה נכון.

אך לא בשל הסיבה הזו.

אני לא רץ למיטה כי יש לי צלקות נפשיות.

אני לא יכול להתפשט ליד אנשים. הגדילה בבית שלי, עם ההורים שלי, כשאני ילד שמן לא הייתה יכול לעשות משהו אחר.

כשאני משתף זאת עם אנשים הם לא יכולים להבין. הם לא מסוגלים להבין.

זה לא קשור לזה שאני חושב שאני שמן. זה משהו שאני יכול להתגבר עליו.

זה משהו עמוק מכך. מהותי מכך. צרוב כל כך עמוק בעצמותיי שלעולם לא יעזוב אותי.

בגלל זה אני לא עושה סטוצים.

בגלל זה אני מפסיד הרבה קשרים.

אבל אני ממשיך הלאה.

עם הזמן, והצבא, הפחד הזה פחת במקצת. כן, ליבי דופק חזק יותר כשיש אתי מישהו במקלחות בצבא, אך למדתי לחיות עם זה.

כשהתחלתי לצאת אתו סיפרתי על כך לקאלי, ועל הידיעה שזה הולך לבוא. היא מכירה אותי ואת הפחדים שלי.

כששנינו מודעים לכך שאתו זה שונה, בעיקר בהרגשה, היא אמרה לי לנסות.

האמת שמזמן היא אמרה לי.

כולם אמרו לי. תמיד אמרו לי.

"אתה חייב לתת".

חייב להתפשט, חייב לזרום, חייב.

חבל שהעולם לא יכול לחכות לי, עד מתי שאני ארגיש באמת בנח עם זה.

הגעתי אליו והתמזגנו לנשיקה.

לא ראינו אחד את השני יותר מ24 שעות ובאמת חשנו בחיסרון.

בחיי סנטה שאנחנו זוג הומואים.

נכנסו לחדרו ונחתתי על המיטה. לא כי רציתי, כי נתקעתי בעצמי. אני סוג של שלומיאל בכל הנוגע למישורים מרוצפים.

כשאני עליה כבר לא זזתי ואמרתי לו להצטרף.

הוא שאל אם אני רעב או צמא ועניתי שלא.

נשיקות וליטופים והתחושה מטריפה, טובה.

עוברים הדקות, הזמן נוזל ואנו מתגלגלים ומתגופפים,

פעם הוא מעלי ולאחר מכן אני מעליו.

הגיעה השעה והוא הרים את פלג גופי מעלה כשהוא גוער מעלי.

הוא נאבק קצת בחולצה אך שלף אותה מעלי.

נשמתי נעתקה אך המשכתי. הורדתי ממנו את שלו.

שנייה לאחר מכן חלף צל על חיי.

הדופק אץ, כל כובד המחשבות, כל הצלקות, ההיסטוריה, הצריבה, האימה, עלתה משאול לבי.

ניסיתי לאאבק בכך, הוא ראה, אך לא הצלחתי.

השכבתי אותו כשאני מנסה להסתתר ממנו.

ראשי מונח על החזה החשוף שלו.

שכבנו כך שפלגי גופנו ערום ואני חש הכי חשוף שבעולם.

אני לא חכם יותר, לא שנון יותר, לא יפה, לא מושך, לא כלום.

אני ערום. מבחיל.

כשאני שוכב כך מנסה להסדיר את נשמתי, כשהוא שותק נוכח סערת רגשותיי וחש את הלמות נישמותיי עליו,

נחרדתי עד כמה נורא אני מרגיש. כל מה שרציתי זה להרים את שנינו מהמיטה ולהתכסות בשמיכה שנחה מתחתנו.

המח שלי עוד עבד קצת ולכן הבנתי שהדבר לא בר ביצוע.

נחרדתי יותר. נכנסתי לפאניקה.

עצמתי את עיני, וחשבתי כי אני נמצא בגן עדן שרוף.

אפילו אתו, שהרגשתי אתו הכי בנח שבעולם לא הצלחתי.

רציתי למות.

כשהתחושות לא עברו, וידעתי שזה לעולם לא יקרה כל עוד אני חשוף, כל עוד אני ערום.

קמתי בהתנצלות ואמרתי/שאלתי אם אכפת לו שאתלבש.

שבתי למיטה עם גופיה ונרגעתי.

כבר לא הייתי חשוף, כבר לא הייתי ערום.

שבתי להיות אותה דמות שובבה, חייכנית ועוקצנית.

ציינתי את העובדה שיש לי עבר, וזו הבעיה.

בניחום ומבוכה ענה לי שלכולם יש.

המשכנו משם.

הוא גמר.

כשסיימנו המשכנו לשכב במיטה מחובקים ולאחר כמה דקות קמנו.

הוא הכין קפה. כשישבנו שותים הוא אמר בקול כי הוא חושב שהוא ילך לעבוד קצת ואז לישון. הוא טס בלילה.

הבנתי את הרמז וכשסיימתי את הקפה אספתי את חפציי ונפרדנו לשלום.

בדרך הביתה, כששיחזרתי בראשי את השתלשלות העניינים בחילה השתלטה עלי.

לא מצאתי אף שיר שהצליח להרגיע אותי.

אני אמות לבד.

זה לא לגיטימי וזה עמוק מדי.

כל פעם מחדש הטראומות של ילדותי מפתיעות אותי. עד כמה נוראיות הן, עד כמה הרסניות.

לעולם לא יבינו אותי באמת. לעולם לא יצליחו להתחבר למהות עצמה, לעומק, לבסיס שעליה מושתת אישיותי.

אני פגום.

לכן לא משנה עד כמה זוהר אני בעיני החברה, לא משנה כמה פונים אלי,

לעולם לא אוכל לעמוד במבחן התוצאה.

אני שבור מדי.

פוקח את עיני ומן החשכה של עפעפיי אני צופה בחשכת הליל.

לאחר זמן קצר עיני רואות את מה שחזיתי שיראו, תקרה.

שוכב במיטתי ערום עטוף בחום גופי בפוך, כזחל בגולם.

עיני פקוחות אך אני לא רואה דבר מלבד מתארים שחורים על רקעים שחורים פחות.

אוזניי מקשיבות אך אינן שומעות דבר בל נשימותיי.

סחרחורת קלה, כאב ראש מתדפק בגולגולתי, כאב כבוקס בבטן וצריבה בגרון.

אני שונא זאת.

חוסר מעש. חוסר תעסוקה.

יותר מדי אנרגיות לא מבוזבזות אשר מדירות מגופי שינה.

ולאו דווקא תשישות גופנית מפחידה אותי אלא תשישות נפשית.

כאשר נפשי לא עסוקה היא מחפשת במה להתעסק ואין מסוכן כלילה ללא שינה שאין מה לעשות בו.

ראשי עובד ואינו מפסיק, למרות שאני מפציר בו.

אני צופה בחוסר אונים ברכבת הזו אשר דוהרת מראש הר אל מצוק שנוצר עקב קריסת גשר.

המחשבות רצות, התמונות מתחלפות, הזיכרונות צפים.

כל טריגר קטן מהזמן האחרון תופס תנופה וסודק את רוחי.

ראשי מריץ את חיי כסרט, ובדיעבד הדבר מתגלה כטרגדיה.

אני נזכר באנשים שפעם היו שותפים פעילים בחיי.

תקופות נשכחות מלפני 3-4 שנים מקבלות תיקוף חי עם חזרת אנשים.

האשם לא בהם, הם היו כרקע לתקופה אך עם הרקע מגיע העיקר.

אני לא מסוגל לשכוח את העבר,

וככיב הוא מתחיל לדמם שוב.

בלילות החשוכים של חוסר תעסוקה, כשאין דבר אשר מושך את תשומת לבי.

אובדן יקרים תמיד משאיר צלקות. פצעים. כאבים אשר חוזרים בגלים.

כאבים אשר אין אני מסוגל להתמודד אתם. כאבים אשר דוחפים אותי לחשכה כלילה.

שם, בחושך, מתעצמות הרגשות. תופסים נופח הפחדים.

חוסר הביטחון המתסמך על העבר. קטנותי. חוסר הרלוונטיות. חוסר האכפתיות של האנשים.

כרוחות רפאים עולים בראשי אותם אנשים שהיו כה קרובים אלי, שידעו עלי הכל, ומסיבה לא ברורה פשוט בחרו להסתובב ולנטוש אותי.

חוסר בגרות, ילדותיות. תמיד ישנם הסברים, תירוצים.

אך זה לא עזר אז, כשהייתי הכי זקוק להם.

זה לא עוזר עכשיו, כשעדין אני לא מסוגל להתמודד עם הגב שהופנה ואני מתרסק לאפר הנישא ברוח. 

ושוב בחילה,

כאב ראש,

ובטן חלולה.

גם כעת, כשאני מעלה את הרגשות על הכתב.

כחור שחור הבולע כל אור, אושר, שמחת חיים ואת התהליך שעברתי מאז.

עיני אדומות וצורבות, רק רוצות לדמוע אך אני מונע זאת. בכיתי עליהם כבר מספיק.

המחנק בגרון רק גדל ועדין אינני נכנע.

נשימות לא סדורות, דופק מואץ ובכל זאת אני ממשיך לכתוב.

ישנו אחד אשר אני מרחיק בכוח מזיכרוני. אני לא רוצה להעלות מאוב את תמונתו. אני לא רוצה לצפות בו בדמיוני כי אפילו שם המראה יטושטש ע"י דמעות.

הוא היה הנפש הכי קרובה אלי ובגלל בחור שלא הבין את העולם הוא נטש אותי.

אותה נפש טהורה אשר תומרנה באכזריות ע"י אדם לא בוגר.

זה קרה לפני שלוש שנים, כשהייתי בקורס הקצינים. כאשר הגעתי הביתה פעם בשבועיים- שלוש לשישבת, כאשר אין לי זמן לעצמי ובטח לא לשיחות טלפון במהלך השבוע.

3 שנים.

וכפצע פתוח עדין אני מדמם.

לא הצלחתי.

הדמעות יצאו.

חופש לאוצר טראומות כפתיחת תיבת פנדורה.

הייתי צריך להיות חכם יותר, אל לי להיות בחופש וללא תוכניות.