ריח הכלור נישא באויר,

קרני השמש נשברות מאדוות גלים בבריכה ומסנוורות את הקיר ממול,

קול צחוק ילדים מתגלגל נשמע עם קול טפטופי רגליים מהירים,

רסיסי מים מתנגשים בי,

מורגשים לאורך זרועי החשופה וגורמים לצמרמורת.

נוטף הוא.

עם חיוך מקסים. חיוך קבוע. חיוך שומר סוד.

חיוך מתוק.

חיוך ממזרי?

חיוך יהירות,

חיוך מתבייש,

חיוך מתרגש,

חיוך המסתיר פחד?

חיוך.

טיפה זולגת מראשו, לאורך מצחו, עוברת לצד גבתו ויורדת אל עבר לחיו.

טיפת רטיבות.

כל מה שנותר זה לתהות.

זיעה בשל החום היוקד?

מי בריכה לאחר יציאה ממנה?

מי מקלחת לאחר שטיפת הכלור מהגוף?

קשה לדעת.

שקופה היא ללא ייחוד.

מבלבלת.

כך התקופה העוברת עלי.

לא קשורה לבנים.

אין לי פנאי לבנים.

לא, סליחה. אני לא מתעסק עם בנים.

כן מתעסק. לא מתרכז. מפוזר מידי.

אני מעוער, מהוהר, מבולבל, לא סגור, לא יודע, לא מרגיש, לא מבין, לא מחכים,

לא מפנים, לא מנתח, לא מסיק, לא עובד. פשוט לא.

מה טוב, ומה רע.

במה להשקיע, ובמה לא.

סדרי עדיפויות, החלטות הרות גורל, החלטות פשוטות, כל דילמה, כל תהיה, כל שאלה,

נותרת ללא מענה ראוי.

העתיד. הוא לא הגיע וכבר רודף אותי.

צבא, לא צבא.

אם כן אז מה לעשות, איזה תפקיד, באילו תנאים ועד מתי להמשיך בשירות. לתכנן קריירה או רק לטווח הקצר?

בחוץ מחכה עולם שלם, אול כדאי שאנסה אותו במקום לתהות על קנקנו, אתנסה במקום לעמוד בצד סמוק מבושה נוכח הזלזול בי והנוקשות הצבאית בחוסר היכולת בעצמאות.

לאבד את הביטחון הזה שנקרא צבא.

לקפוץ למים?

הרי אני יודע לשחות. אני יודע לשחות? מזמן לא שחיתי.

לא שוכחים לשחות, נכון?

אבל בעצם, מעולם לא הייתי אזרח. לא אחד אמיתי. לא כשיר.

לא חסר יכולות.

והצבא, על כל תפארתו והדרו רק גורם לי להרגיש כדבר הכי חסר משמעות ויכולות לעשות משהו.

הכל מבלבל, ודבר לא תורם, הכל מאתגר, הכל מקשה, הכל לא מסתדר.

ושוב בלבול, לאחר שהחלטתי מה אני רוצה, כי העולם דינמי ודבר כבר לא רלוונטי.

עירבוביה.

ואף ילד לא ניצח במשחק וגירש את המכשפה.

הזמן חולף ועובר.

השלכת, היא הביטוי האולטימטיבי לזליגתו.

בכל סרט, בכל תמונה, בכל טקסט.

שלכת.

והזמן מש.

עלי הירוקים מזמן כבר נשרו.

צנחו על הרצפה חומים. יבשים.

נדרכו, נשברו, נרמסו.

פריכים.

עד תום.

אבק.

ואז באה הרוח.

נוגע בקצה חוטמי ומרגיש את תשדורת הקרירות מעורי.

לא בטוח אם הקור נובע מהאף עצמו או מקצות אצבעותיי.

מחליק את אצבעי מטה לכיוון שפתיי ומעביר אותה לאורכן, חש את רכותן ואת ייבושן הקל נוכח השהייה בחוץ.

סדקים קטנים שמראים התחשלות לפני הבראה.

ממשיך ומעביר את אצבעי ללחי ומרגיש את הזיפים הקטנים אשר הספיקו לצמוח.

צר עם שתי ידי על פי ונושף פנימה קצת חום.

מתנדף הוא מבין אצבעותיי.

כמה אני שוב למקלחת רותחת, מרגיש את כל שרירי גופי תפוסים ודאובים.

מרגיש דקירות כאב מחזי.

נושם עמוקות ומזכיר לעצמי שביתי אינו הצבא. פה איני יכול לצפות למקלחת רותחת. איני יכול לצפות כלל למים חמים.

חסרים לי דחפים בסיסיים בחיים. שמתי לב לזה אך לא יחסתי לכך יותר מדי חשיבות. אין לי חשק.

אני חרד לעתיד ולכן אני מגביל את עצמי בהווה.

אני לא חש חיים בהווה ולכן אני לא רואה את העתיד.

כלוא בלולאת אינסוף.