בבית, אחרי סגירה של שבת בבסיס ושבוע של שטח.
אני מלא מרץ ועם זאת מותש. אני מלא רעיונות ועם זאת חסר מוטיבציה ליישמם. יש לי את כל הזמן בעולם ועם זאת הכול כל כך לחוץ.
אני בראש העולם ויחד עם זאת ואולי בשל זאת, אני אותו אפס קטן שלא מבין דבר, מפספס הכול ואינו מתפקד כרצוי.
רואה ומנתח ומבקר ועובד ולא בורח מאחריות, מגדיל ראש ומראה בגרות הנותנת לי שבחים מהסגל הבכיר.
שטותי, מקפץ, לא זהיר, שמח, עליז, לא שם זין אלא מאושר.
לדאבוני הרב עוד לא קלטתי.
כי אני מאושר מדי.
אני אחד ה-אנשים היותר מאושרים שם.
שם.
בקורס ההכנה לקורס הקצינים.
ולמרות הדברים והאחריות שנותנים לי, למרות הדברים שאני עושה ולא עושה, למרות הדרך הארוכה שעברתי,
אני לא קלטתי. ואני לא יודע אם אי פעם אקלוט.
כי זה שונה בשבילי. כי זה לא מכשול בשבילי. זה לא אתגר. זאת תחנה בדרך. תחנה שאני פשוט מאושר בה.
אני פורח ומזמר ואפילו שקשה אני ממשיך הלאה. אני קורס ונופל וקם וממשיך כאילו לא קרה דבר.
אני לא חושב על עצמי אלא יותר על אחרים.
אני מאכזב ופוגע, בעיקר בעצמי.
כי לא קלטתי.
כי אני לא מספיק רציני. בפני עצמי. אם תשאלו אחרים, הם יענו לכם תשובות אחרות. מבחינתי, אפילו לא התחלתי למצות את ההכנה הזו והנה עוד שנייה היא נגמרת.
ישנו גבול דק בין איתנות לבין אחריות לבריאות האדם. אני מהלך על חוט זה וחוטא, אני מניח.
כבר שבוע שאני מקיא 4 פעמים ביום כשאני אומר למפקדים, לפלוגה ולעצמי,
"אז אני מקיא. אז מה?"
ממשיך. להתרוצץ בין הכל לנסות להספיק.
כי אין לי זמן להיות חולה. אז כשהכריחו אותי ללכת לרופא הלכתי. והטיפול שהוא נתן לא עזר. ולא אמרתי כלום כי ממשיכים. כי אני צריך רוצה והולך להיות קצין. אני לא יכול להפסיק את הכל בגלל הקאה זו או אחרת. אז יוצאים לשבוע שטח. ויוצאים לניווטים. ומאבדים אנרגיות כי לא סופגים מזון שאוכלים, כי מקיאים אותו. והכדורים כבר נגמרים אבל ממשיכים, כי בכל מקרה המשכתי להקיא והנה- אני ממשיך אז למה לא עוד? ויוצאים לעוד יום ניווטים ומרגישים סחרחורות. מתעלפים באמצע, ואז מחליטים שדיי.
כי את הגבול עברתי. כי אפסו כוחותיי.
לעמוד מול המ"פ כשהוא שואל למה בכלל יצאתי לניווט אם באותו הבוקר הקאתי, ולהגיד לו "כי ככה. כי ניסיתי. כי לא מתים מזה. אז התעלפתי. קמתי והמשכתי. עכשיו הפסקתי. כי כעת ישנה האופציה."
להגיע לרופא ולצרוח עליו שלא יעיז לתת לי גימלים. לקבל ממנו על הראש ומהמפקדת, כששניהם סוגרים על גימל אחד שאני מסרב בכל תוקף לקחת אותו.
כי מעולם לא קיבלתי גימל. אז דווקא עכשיו? בתחילת מסלולי בקורס הקצונה?
להגיע חזרה למחנה מאוחר בלילה ולהודיע שאני לא יוצא הביתה. להמציא את התירוץ של אי עמידה בנסיעה בשל המחלה. להגיד למפקדת שמחר בבוקר אני עומד כמו כולם. להסתכל בחיוך המבוכה שלה וחוסר ההבנה כשהמילים "אבל אתה בגימל…" יוצאות מפיה ולהתבאס מכך.
למחרת, לראות את ההקפצה שעשו לנו. לקפוץ עם כולם ולהיעצר על ידי אותה מפקדת דאגנית.
"דאם דאם, אתה לא משתתף. לך שב בצד."
ושוב להרגיש זר ומנוכר לפלוגה כשאניח צופה בכולם רצים ממני והלאה ברעל מצווח של רקיעות וזמרת רקיע. לראות אותם חוזרים מחייכים, מזיעים, עייפים, עם האפודים הנשק והאנשים שהיו מאחור ודחפו אותם קדימה. לראות את הפלוגה, המחלקות, הצוותים, מתפקדים ביעילות בזריזות וברעות מרהיבה ולדעת שאני לא חלק מזה. לראותם בורחים בתרגילי הרימונים והפזצט"א (פול, זחל, צפה, טווח, אש).
ובסיום, בסיכום של ההקפצה, כשהמדים שלהם קרועים מלוכלכים ספוגי זיעה ומלאי אבק, להביט בשלי ולראות את בבועתי משתקפת חזרה לעיני.
שבוע השטח שלי הלך ממני והלאה. אני לא השתתפתי בו כמעט. כל דבר טוב הפסדתי.
הפער ענק. אני מרגיש זנוח ומרוחק. לא חלק מכולם.
התחושה הזו, של לא להיות אתם, מתגברת על כל מחלה ווירוס שקיים בי.
אז אני מקיא.
אז התעלפתי.
אז מה?
אני הולך להיות קצין.
ולא נותנים לי לעמוד בזה. כי מבחינתם, האיתנות שלי הוכיחה.
הם לא מבינים.
אני לא עושה את זה בשביל להיות איתן. בשביל להיראות גבר. בשביל לנסות וליצור לעצמי איזו תדמית של קצין- על.
אני פשוט רוצה להיות שם. אתם. עם כולם. הפלוגה שלי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy