כבר מזמן למדתי שהחיים בנויים מתקופות שבאות והולכות.

טובות, רעות, משעממות, דכאוניות, מאושרות וכו'.

ובכל זאת קשה לי לקום בבוקר ולחייך כאשר נדמה שכל מי שסביבי רק מנסה לגרום לי להרגיש עד כמה אני לא שווה.

להיות שווה כלום.

בעולם שרודף אחרי תארים  וסטאטוסים,

אני מרגיש סתם כתופס מקום.

לא רלוונטי.

מועקה.

שהזמן יעבור כבר.

"ביננו יקירי, אתה לא ממש יוזם משהו אמיתי"

מעולם לא ידעתי לקבל ביקורת.

במקום להתמודד אתה אני רואה בה התקפה ישירה עלי.

מראה שניצבת מולי, מראה לי מה העולם חושב עלי.

אני נפגע.

אני קופא.

אני שותק.

אני נעלם.

הייתי רוצה להיות זחל.

הייתי רוצה את היכולת להיכנס לגולם ולצאת פרפר.

הייתי רוצה את היכולת להיכנס לתרדמת אשר בסופה אתעורר יפה יותר, מפותח יותר, מלבב יותר.

הייתי רוצה פיתרונות קלים.

הייתי רוצה לחיות באשליה.

אבל זו המציאות.

זה אני.

אתחבא. אכנס מתחת לפוך למצוא מקור חום ולא אצא ממנו.

הייתי רוצה לקום יום אחד תקין.

הייתי רוצה לקום יום אחד לא מתוסבך.

הייתי רוצה לקום יום אחד בוגר.

הייתי רוצה לקום יום אחד עם היכולת להתמדד עם דברים.

הייתי רוצה לקום יום אחד ולגלות שאני פרפר.

.Fuck, this is hard
,This is not fun

.But I'm addicted 'till the one will come

,Someday he'll come along, the man I love

,And he'll be what I want
.The man I love

יושב לי על המדרגות ללשכה, תחת משרדו של המח"ט.

הגשם לא מפסיק לרדת ואני תוהה לעצמי מה רטוב יותר.

האם זו הרצפה שתחת כיפת השמיים אשר המים מציפים,

האם אלו מדיי ודרגותיי המפרישים מים במגע עליהם,

האם זו האדנית אשר נראית כגיגית מים המטביעה בתוכה את הצמחים אשר אמונה היא לגדלם,

או לחילופין זו בכלל נשמתי אשר טובעת ביגון.

טובעת מהצפה של דמעות אשר לא יורדות, לא יוצאות.

נאגרות בתוכי ולא פורצות את הסכר שיצרתי.

יושב שם ספוג מים בלילה, בחושך.

יושב שם לבד ותוהה על חיי.

שוב בבסיס, שוב בשישי בלילה, שוב בבדידות.

יושב שם ומרגיש את הקור הנכנס לגופי חרף הבל פי החם.

סופח אלי את מה שהעולם נותן לי בתקופה האחרונה וזה הרבה גשמים וקור.

שומע את mike של עברי לידר ומצטער שנתקלתי בו.

כסכין חדה הוא קורע אותי מבפנים ומשאיר את שאריותיי בשק בצורת גופי.

שומע שוב ושוב ומזדהה יותר מדי עם המילים, עם התוכן, עם הייצוגיות שלו.

כאדם חסר יכולת תגובה אני רואה עצמי כבה, נכנס לדיכאון וממשיך כגוויה מהלכת.

השיר הזה... הלילות... הגשמים... הקור... הבדידות...

אני טובע.

לפחות יש לי את הכתיבה, שלעולם לא ימאס לי ממנה.