יש בי זרעי רוע שנובטים.

מדי פעם הם אפילו מלבלבים.

אני מלא ניגודיות, כמו כל אדם. אבל אני אינני ככל אדם. אני אוצר בתוכי כוחות גדולים, הרסניים ובונים.

הבעיה היא שאני ילד קטן, אני ילדותי קטנוני ולא מבין בשום דבר.

אני מסתובב סביב מבוגרים אז אני משחק כמבוגר, כשבעצם אני סתם תינוק שמושך בחוטים של אדם אשר נראה בוגר.

מה שטוב בכל העניין זה שאני משחק טוב. אנשים באמת רואים בי בוגר ובאים להתייעץ אתי במגוון נושאים שרובם מסתובבים סביב מערכות יחסים.

אולי זה בגלל המילים הגבוהות והמראה המבין, אבל זה לא נכון. מה לי ולמערכות יחסים?

אי פעם הייתי במערכת יחסים? אולי, אבל לא אינטימית.

אני תינוק שלא יודע דבר, אפילו לא לכתוב.

אבל אני אטום, חתום וקר אולי לכן אני אובייקטיבי, אני תמיד מפרש את הדברים כפי שהם ללא התחשבות ברגשות.

וזו הטעות הכי גדולה שלי. אני לא חושב על רגשות, על רגשות אנשים, על יכולתי לפגוע בהם אף על פי שאני חושב רציונאלית.

וכשזה קשור אלי? הרציונאלית נעלמת.

אני אולי לא ולאד צפש אבל אני גם לא מריה תרזה (ולא, אני לא מתכוון לאחת הקיסריות הכי חזקות שהיו באירופה. אני מתכוון לזקנה המקומטת שמתה).

יש בי סוג של רוע ואני מכיר בו. אני אבל לא יודע איך להשתמש בו וזה מסוכן. זה כוח חזק ואדיר, והוא בידיים של ילד קטנוני מעצבן. אני צריך ללמוד ריסון מהו.

אם הייתי חי לפני 2000 שנה לבטח הייתי לוחם גדול. שרירי היו מבהיקים בצהרי היום.

אך אנחנו בשנות האלפים, הנשקים החזקים הם דיבורים, ולי יש לשון קטלנית. חדה מכל להב, מהירה מכל ירייה.

לא רציתי לקלל אותו כי לא רציתי לפגוע בו. מחשבה מטופשת, מה אני לא מכיר את ערכה של לשוני?

אטילה ההוני קרע לגזרים את קורבנותיו, פיזית. אני עשיתי זאת נפשית. מצב שהוא יותר נורא כי זה משאיר את האדם שלם, חיצונית, אך רקני ללא נשמה. נפש שסועה שאני גרמתי לה.

ואולי אני מפריז בנוגע למקרה הזה, אולי לא הרסתי אותו. אבל פגעתי. פגיעה מדויקת וקטלנית, בין אם הוא ירפא ממנה ובין אם לא, הוא יושאר מצולק.

אנחנו כן היינו צריכים להיפרד, על זה אין ויכוח. החיים שלנו כרגע לא מסוגלים להכיל את הקשר. יש לו דברים חשובים ממני, ואני מבין זאת.

מה שכן, הדרך שבה עשיתי את זה אינה מתקבלת על הדעת.

דברנו.

עם כל קריאה מחודשת של הפוסט האחרון שלי הבנתי עד כמה אני אכזר. הפוסט נוטף ארס, הוא מורעל.

טעיתי. האדם שדובר עליו בפוסט לא היה הוא.

זה היה אני.

אני זה שגייס את לשונו הזדונית, אני זה שבונה דמויות, אני זה שעומד מול המראה ולא מסוגל לדעת אם אני רואה אותי או את אחת המסכות שלי.

אולי הוא שחקן, אבל אני מאסטר. אני כל כך מוכשר שאפילו הצלחתי לעבוד על עצמי.

אני זה שצעד בדרך ארוכה מפותלת קשה וקודרת,

אני היא המפלצת שצופה בי כשאני מסתכל במראה.

מאיפה כל התיאורים האלו הגיעו? ממני, מתוכי, מנשמתי.

אני אכזר קר וקטלני.

אני לא מכיר את עצמי, אני לא מכיר את מידת ההרס העצמי שלי. ההרס, הוא זה ששולט בחיי, ואולי אני זה שנתן לו את חיי.

אין בי נשמה כאשר אני תוקף. לא משנה עד כמה אני אוהב את האדם, באותו הרגע אני יכול לתלוש אותו לגזרים ולא להניד עפעף. יצור פרא אשר לא יודע לב מהו.

כשדוחפים חיה לפינה היא מוציאה את האכזריות שבה, היא נהיית הכי קטלנית שהיא יכולה.

אני יצאתי מהפינה ונשארתי כזה. בנאדם פגוע, דפוק.

אני אנושי בכלל?

אני מסתתר תחת  כל כך הרבה מסכות שאני שואל את עצמי אם לא בעצם שד. אם אז, בכיתה ז', שהחלטתי על הכינוי שליווה אותי לכל השנים הוא בעצם מה שאני.

אסלקפיוס אמר לי פעם שהוא לא יכול לראות אותי אכזר.

עכשיו אני שואל את עצמי אם אני בכלל יכול להיות אנושי. אין לי אף מידת חמלה?

אני כל כך קפוא?

אני מפלצת. אני פסל. אני תוכנה. ללא נשמה.

אני מהלוחמים שהכי צריך לחשוש מפניהם, כי המוות אינו מאיים עלי, הוא לא מפחיד אותי.

האם החיים שלי היו כה אכזריים שהם הוציאו ממני את הרגש? האם אני כל כך מיומן שאני מצליח לעבוד אפילו על עצמי וגורם לי להאמין שאני רק אדם שמחפש אהבה?

מה אני בכלל? מפלצת? שד? הרס עצמי שכבש גוף גשמי?

כי אדם אני לא.

לא הייתי צריך להתנהג ככה. אני מפחד שהפסדתי אדם מתוק מקסים וחמוד בגלל התוכן שלי. ללא קשר לזוגיות הוא אחד האנשים הטובים ביותר שפגשתי, אחד שיהיה לי לכבוד להיות ידיד שלו.

אבל אני חושש שאין בכבודו של אף אדם להיות ידיד שלי.

אני תיבת פנדורה, מכיל את כל הרוע שבעולם במסווה של אדם.

אתום אמר לי שכוח עליון החליט שעלי להישאר בודד, הרי איך זה יתכן שזה לא עובד עם אף אחד?

זה לא כוח עליון. זה כוח אדיר חזק וכביר. זה ההרס העצמי שלי, זה העבר שלי, זאת ההתחשלות שלי.

אני לא אדם, אני פריק, אני מוטציה.

כל החיים שלי חייתי תחת התקפות, הגנתי והגנתי והפכתי את שיטתי לתקיפה מוקדמת לבל יפגעו בי. תקפתי גם את עצמי ובעיקר את עצמי כי כך קל יותר לקבל את רוע הגזרה.

אני יותר קפוא מקרח, אני יותר אכזר מלביאה, אני יותר קטלני מרעל.

אני דאם דאם. שד עלי אדמות.

אני מצטער שפגעתי בו, הוא לא ראוי לזה.

הוא לא ראוי לי.

אני לא אדם טוב, אני לא איש מקסים.

אני מתגעגע אליו, אני הרחקתי אותו ואני פגעתי בו. אני לא ראוי לסליחה אני ראוי לעלייה למוקד.

אין לי את ההרשאה לבוא ולהאשים אנשים על בדידותי, כל מה שעלי לעשות זה להסתכל במראה ולראות שאין שם כלום. שאני חלול. קר.

אכזר.

רוע טהור.

מרעיל כל מה שנוגע בו.

אני יושב כאן וממשיך לתהות.

למה?

מאיפה הכח הזדוני הזה הגיע? הוא תמיד היה בך או שסיגלתי אותו אליך במיוחד בשבילי?

אני לא מכיר אותך. וזה לא כי לא רציתי, זה לא כי לא ניסיתי, זה שאתה משחק נפלא.

אתה מצטיין. בונה דמויות אשר מציג לאנשים, אך אף דמות היא אינה אתה. אני בספק אם אתה בכלל זוכר מי זה אתה, תחת כל המסכות. אם תעמוד מול המראה אתה תדע לזהות את עצמך או שתטעה ותחשוב שאחת מסכותיך היא אתה?

אני מנסה להבין אותך, אבל אני לא מצליח. זה מראה על רמה מסויימת של יכולת. אני מהאנשים אשר מסוגלים להבין כמעט כל אדם להזדהות ולהרגיש כמוהו. אתך זה לא כך. אתה מליגה אחרת, גבוהה יותר. אני שואל את עצמי מה הביא אותך לרמה כזו של מיומנות הרי לא ניתן להגיע לשם בדרך טהורה, אלא רק בצעידה בדרך ארוכה מפותלת קשה וקודרת.

זלזלתי ביכולת ההרס העצמי שלך, הייתי נאיבי.

חשבתי שאם אני אוהב, אם אני ארצה, אם אני אשאף, אני אקבל את זה. טעיתי.

התמימות לא נמוגה ממני.

וממך?

אני גם אשם. הייתה לי תחושת בטן, פקפוק שכרסם אבל דאגתי לכבותו במהירות. החלום היה יותר חשוב לי, האידיאל המושלם של הזוגיות.

היחס שלך כלפי הוא אישי נגדי. אני לא יודע למה, אולי בגלל שאני הומו, אולי בגלל שהקונפליקט הפנימי שלך רק העצים נוכח נוכחותי שם. אז נלחמת בעצמך וניצחת. הפסדת.

באיזשהו שלב אתה לקחת צעד אחורה וחשבת מה יקרה לי? איך זה ישפיע עלי?

זה לא שזה רק אתה נגד עצמך, יש עוד ישות שנמצאת שם, שכלואה במציאות הכואבת שנכנסת אליה, והיא אני. עשית את זה בכוונה כדי להוכיח לי שאתה צודק? אם כן זוהי קביעה מטופשת ואנוכית.

לעולם אל תשים את האגו שלך לפני המחזרים שלך. אני לא אפריז ואגיד שלא תעדיף את האגו שלך לפני כל אדם, או חס וחלילה בן זוג.

אין אתה מבין שכל מה שרציתי זה שיהיה טוב לשנינו?

הרעיון שאני ואתה נהיה יחד היה כל כך נורא מבחינתך עד אשר עשית את כל מה שביכולתך כדי להחריב את זה? ספרת את הנפגעים או שהמטרה מקדשת את כל האמצעים?

אני באמת שלא מבין. זו לא החלטה שנופלת מהשמיים, אתה ישבת, חשבת ושקלת. מדוע לא אמרת כלום? מדוע הנחת לי להמשיך לחיות בתוך הפנטזיה שבניתי לעצמי?

אתה מאמין שרק אני הייתי זקוק לך, אבל זה לא נכון. אתה גם זקוק לי, תראה מה קרה לך אשר משהו כמו זוגיות גאה ריחף מעל ראשך כגיליוטינה. משהו דפוק פה, וזה לא אני.

אני מעולם לא נתתי לך יחס כזה, אז למה אתה נותן לי אותו?

כשראיתי שהגבת לי, כשהידיעה שאתה בבית נחתה בתודעה שלי, לא ידעתי איך להגיב.

אני עדיין לא יודע איך להגיב.

זה לא משנה את מה שאני חושב עליך, זה לא משנה את מה שאני מרגיש כלפיך.

איך אני אמור לקבל את זה? להיכנס לדיכאון? להתחיל לשנוא את העולם? לבכות עד שלא תהיה אף טיפה בעיני?

אולי מתישהו בעתיד אתה תלמד מטעויותיך, והיחס שלך כלפי היה טעות.

אולי מתישהו בעתיד אתה תסתכל במראה, תסתכל על עצמך ותבין שיצרת מפלצת ולא איזו מסכה מתוחכמת.

אני מאחל לך את אוצרות העולם, אני לא רוצה שיהונה לך כל רע. תגדל ותפרח.

שוב התעוררתי מעוד חלום, החלום של "אני ואתה".

אני לא שונא אותך. אני עדיין...

אני פשוט לא מבין.

לרצות להיות במערכת יחסים, זה כל מה שנותר לי. הרצון. לעולם לא להיות בכזו. תמיד בצד.

שסנטה יאיר את דרכם של אלו שבוחרים לא לראות.