אם אני אצא מנקודת הנחה שאתם קוראים פוסט זה מחר, ביום שישי, אני אוכל להכריז ביתר גאווה שיש לבויפרנד רק עוד שבוע.

7 ימים. 168 שעות. 10080 דקות. 604800 שניות.

להכין את היציאה שתהווה אבן הפינה לשנה שלנו.

אני אוהב להזכיר לו את זה, כי אני מנסה להלחיץ אותו. אני יודע שבהתחלה הוא לא רצה כי הוא אמר שהוא רק יהרוס את זה, כי תמיד אני הייתי זה שקבע את היציאות שלנו. אני תכננתי את החצי שלנו,

עם הורדים, המיטה ואור הירח המאיר את חדרי.

כמובן שבהתחשב בכך שלמדינה בדיוק היה 60 שנה, לא היה לי קשה לארגן הופעה של משינה.

ובכל זאת, זאת תהיה השנה שלנו. עוד שבוע. שנה. אתו.

אני כל כך אוהב אותו. מעולם לא חשבתי, שיערתי או חלמתי שאני אוהב מישהו כמו שאני אוהב אותו. למענו אני באמת מוכן לעשות הכול, וככל שנדוש זה ישמע, אני גם מוכן למות למענו.

ויש לתת לו את הקרדיט הכי גדול בעולם, פאר יצירתו, הטופ של נוכחותו כמו שאני רואה זאת דרך עיני, והיא אני.

פעם, אם הייתם שואלים אותי, הייתי אומר לכם שאני לא יכול לזהות את עצמי כי השתנתי כ"כ בזכותו.

עכשיו אם תשאלו אותי, אני אגיד שאני לא יכול לזהות את מי שהייתי.

הוא שינה לחלוטין את תפישת המחשבה שלי, ועד כמה שנח לי לברוח אחורה בזמן, זה בעיקר בעיני עצמי.

ולא כי הוא עבד קשה על זה. הוא לא לחץ, הוא לא העביר ביקורת, הוא לא התנגש בי ישירות.

הוא היה שם. הוא אהב אותו. הוא חיבק ותמך, נישק וטרף, צחק ודגדג. והוא עדיין אוהב אותי.

אפשר לשמוע זאת בפעמים הנדירות כשהוא עייף, מנסה להישאר ערני כמה שיותר על מנת לא לפספס שיחה אתי.

עוד שנייה שנה, וזה נראה כאילו רק אתמול ראיתי אותו מהקומה השלישית של עזריאלי כדי לפגוש אותו, באותו ערב קסום של נשיקה ראשונה. זה אחד הזיכרונות הכי חזקים שנמצאים בראשי החסר זיכרון, נפילת הפור על ההחלטה שהוא יהיה החבר שלי.

לחשוב על זה ולהסמיק, להרגיש את החום הממלא את חזי ואת הצמרמורות העולות במעלה גבי. מרנין.

איזה באסה אם חצי שעה לפני השנה אני אחליק מקליפת תפוז ואשבור את המפרקת.

הייתי היום בטקס סיום קורס מ"כים של אחותי.

נסעתי בבוקר כשתכננתי לסעוד צהרים עם ידידה ולאחר מכן לגשת לשלישות על מנת לטפל בפרופיל המקצועי שלי.

כשפגשתי את ידידתי ישבתי אתה מחוץ למשרדה וצפינו בחיילים הבאים ושבים מן הכיתה שהייתה מולנו כאשר מדי פעם אחד מהם ניגש למכונת הפחיות וקונה קולה.

אהבתי לצפות בכך מאחר והם תמיד היום פותחים ישירות את הפחית, ללא התחשבות בגזים ובנפילה שהרגע הפחית עשתה, והיא כמובן שהייתה משפריצה עליהם.

אינספור נגדים בכירים וקצינות שדה.

זה פשוט מצחיק, במיוחד כאשר הם היו על מדי הא' שלהם והם הוכתמו.

לאחר ישיבה קצרה הרמנו את עצמנו והלכנו לחדר האוכל. כבר כמעט ושכחתי שקיימת טכנולוגיה כזו.

העברתי את החוגר וקיבלתי את כרטיס האוכל שלי.

ואיזה אוכל, לעזאזל. מזל שאני מוצב בטיזיפלוך כי שם אני עוד יכול איכשהו לסדר לי דיאטה בלי להתאמץ יותר מדי. אבל אם הייתי משרת שם, איפה שיש קייטרינג זו הייתה בעיה.

לאחר הארוחה תפסנו כמה פקודים של אותה ידידה ואמרנו להם לנקות מחוץ למשרד. אבל אותן בנות די חדשות בצה"ל והן לא מבינות מה זה נקי של צה"ל.

הסברתי להן.

"תטביעו את המדרכה." כי רטוב = נקי.

כשסיימתי להשתעשע אתן התחלתי לשמוע את רס"ר הבסיס צווח לתוך המיקרופון שברחבה, שהייתה די רחוקה האמת, "קדימה- צעד! קדימה- צעד! קדימה- צעד!", חזרות לתס"חים (תרגילי סדר חמושים) של הטקס.

יותר מדי פעמים לפי דעתי. כלומר, בשם סנטה הם הולכים להיות דור העתיד. יותר מכך, הם הולכים לפקד על דור העתיד.

למה לעזאזל צריך לחזור על פקודה מספר פעמים?

וזה נמשך. עם המוזיקה והשאר. זוועה. טמטם לי את המח.

כשנמאס לי מזה קמתי והלכתי למשרדי השלישות. גם שם צה"ל פעל היטב והחיילים התחילו לשלוח אותי ממשרד למשרד ולהעביר אחריות ממקום למקום. בסופו של דבר אמרו לי שאני צריך ללכת ליחידה שלי ודרך שלישות היחידה לפנות אליהם. למרות שכבר עשיתי את והם ניסו לפנות אבל לא ענו עליהם.

זה מעצבן.

זה אומר שכרגע צה"ל חושב שאני מוסמך לטפל בטנקים שאבא שלי נהג בהם. למה נראה להם? אני לא עד כדי כך זקן!

הטקס עצמו היה משעמם, ככל טקס של צה"ל. צוחקים על הנביחות של הרס"ר, ובאמת שהוא נשמע כנביחה, אבל זהו בערך.

עד אשר התס"חים החלו. זה היה יפה, עם חוליית הדגל והכל.

אולי זה ישמע מטופש אבל אני באמת התרגשתי. אני גם כמעט ובכיתי. זה היה כל כך יפה.

ועכשיו כשאני כותב את זה, אני מרגיש רכרוכי אבל לא אכפת לי כי זה היה ממש מרהיב.

זה הזכיר לי את ההשבעה שלי בטירונות, ולא אכפת לי מה יחשבו, אני כן התרגשתי בה.

יש משהו בטקסים האלו של צה"ל.

טוב, כל טקס שלא כולל רק נאומים.

אבל חי זקנו של מרלין איך אני אצליח לעשות תס"חים כיאות? ואני אהיה חייב, בטקס סיום הקצונה.

כלומר אני מעריך שאני אובר אתרגש ואני אתחיל לייבב לי.

אוי מיי פאג, איימ סו גיי.

מחר צבא, איכ.