לא דיברנו בערב שלפני.

הרגשתי מוזר.

אני מרגיש מוזר.

פתאום זה שונה, זה אחרת.

זה לא אני, זה הוא.

הוא זה שלא זמין עכשיו 24 שעות, אני זה שמחכה לשיחות הקצרות והמתומצתות שלו.

האלו שבאות שנייה לפני השינה, כי חייבים להתקשר כדי להגיד שהכול בסדר.

השיחות הללו שרק כשאהובך עונה ואתה נושם עמוקות אני מבחין לפתע עד כמה אתה עייף ושכל רצונך זה לישון.

במבוכה מתנצל ומבקש ללכת לישון.

בשישי, כשגשם זלעפות נוחת על ראשי, ברקים מסנוורים את עיני ורעמים מחרישים את אוזניי,

יצאתי אליו.

לראות אותו.

אחרי כל כך הרבה זמן.

ככל שהתקרבתי אליו חשתי חום מתלהט בי.

כשהתקרבתי לתחנת הרכבת ראיתי בבואה מרוחקת של חייל תמיר שבדיוק התחיל להיאבק עם כרטיסו במעבר.

ניסיתי לראות מעבר לאותו החייל.

הרי, איך אפשר ולפספס את מאהבי? הוא תמיד מתבלט בשטח.

ובכל זאת, אותו חייל חסם את שדה הראייה שלי ולא אפשר לי לראותו מה הולך מאחוריו. לא ראיתי מישהו גבוה אשר מסתרך אחריו וחשתי מוזר כי הרי הוא אמור להיות שם.

עם התקרבותי לכניסה לרכבת חשתי צורך בלתי מוסבר לשים לב לאותו חייל.

הוא היה רם, חתיך, ומעט מסורבל. הוא הסתבך עם שני תיקי ענק שהרימם על מנת לעבור.

חייל חדש לבטח, המדים שלו נצנצו. ויחד עם זאת הם ישבו עליו כל כך טוב.

נעצרתי באחת.

סקרתי אותו שוב.

מנעליו החדשות המנצנצות, במעלה רגליו האיתנות והארוכות ועד לכתפיו הרחבות.

פרצוף נושא חיוך. עיניים עם ברק.

והאף שאני כל כך אוהב.

הרגשתי את הלמות לבי בקצות אצבעותיי.

הרגשתי כאילו חזרתי שנתיים אחורה, לאותה נקודת הזמן שראיתי אותו וחשתי משהו שונה. לאותה נקודה בזמן שבה החלטתי שהוא חייב להיות שלי, ושאין מצב שאני עוזב אותו בסיום היום כשהוא לא שלי.

כ-9 ימים לפני שיש לנו שנתיים חשתי שוב איך שחשתי לראשונה.

איך שמרגישים את הלמות הלב בכל האזורי הפריפריה בגוף, מתדפק בראשי,

כשנשמתי עצורה ולבי נדם מיופי.

החודש הזה לא טוב בשבילי.

הוא מלא בתקלות.

הוא מלא בנת"בים (נקודות תורפה ביטחוניות) בכל תחום בחיי.

"מה שיכול להשתבש, ישתבש".

זה המוטו כנראה.

לא ראיתי את בוייפרנד כמעט חודש ואת השבת הזו הוא סוגר. אני לא אראה אותו חודש.

וזה היה יכול להיות נסבל אך לא כאשר לא ראיתי אותו לפני הגיוס שלו בגלל שהאצילו את סמכויותיי בנוגע לתרגיל מסוים.

התרגיל חיסל לי סופ"ש. הסופ"ש הכי צפוף, עמוס וחיוני שהיה לי בחצי השנה האחרונה,

ולא נכחתי באף אירוע בו. הפסדתי כל כך הרבה. פעם ראשונה שהשפלתי את ראשי בגלל התפקיד שלי.

נקודת האור היחידה שלי החודש, היא העובדה המרתקת שבכלל השתתפותי בתרגיל פגשתי את הרה.

בחירת האלים עם העיניים המהפנטות אשר אפילו כאשר היא כעוסה וזועמת היא גורמת לסובבים אותה לחייך.

נהרס לי הפלאפון, התחדשתי בחדש.

נהרס לי המירס, תיקנו לי אותו.

אני מאבד את הזמן.

הכול רץ. הכול המוס. תמיד יש לי דברים לעשות.

תמיד אני רוצה לכתוב אבל לא מוצא את הזמן. תמיד יש לי מה לכתוב.

זמן זמן זמן.

אני צריך למצוא כזה.

במיוחד בשביל לנשום.

טובע בעצמי.

יותר מדי רגשות?

סכרים שנפרצו ומציפים אותי.

מעין מלחמת אזרחים קטנה כזו,

של הלב כנגד הלב.

או שזה המח נגד הלב?

אשליות הנראות כרגשות?

רגשות שהייתי מעדיף לא להרגיש אלא רק לדמיין אותן במוחי?

אני במרכז משחק מוחות קטלני עם עצמי.

מעין ניסוי חשיבה,

ניסיון לשבור את הרגשות שמתחפשות למחשבות רציונאליות.

או שזה להפך?

עוד כמה מטרים מתחת לפני הים.

בסופו של דבר הלחץ יגרום לקריסת גופי.

נזכרתי הרגע בזמן שקראתי את "סופו של מיסטר Y".

עמ' 135 רווי ברצפי ספרות 0 ו-1. בסיס בינארי.

אני זוכר שכשצפיתי בעמ' זה הבנתי שקרוב לוודאי שרוב הקוראים צופים בו לשנייה וממשיכים בקריאת הספר.

אני לעומת זאת בחנתי את הטורים ווידאתי שאכן הספרות נמצאות במקום הנכון.

וכן,

זה היה נכון.

הרגשתי טוב.

אני חובב לוגיקה מושבע.