מאז ההצהרה האחרונה שלי בפוסט הקודם חוויתי אינספור תגובות פה ובחיי.

רובן היו שליליות.

רוב זה נבע מבורות.

חוסר השכלה בנוגע לחיי.

כי בואו לא נתבלבל יותר מדי, הבלוג הזה מדבר עלי. על חיי.

חוויותי האישיות, דעותיי ובסופו של היום החלטותיי. בין אם הן מוצאות חן בעיני החברה ובין אם לא.

אך להפריז ולהגזים ולפספס את הפואנטה... זה מתסכל.

הרי מה אמרתי?

שהומואים בכלליות מתים לבד.

זה נכון. לא משנה איך תסתכלו על זה ולא משנה מהן מחשבותכם.

תסתכלו קצת בראייה יותר כוללנית, כי לכך התכוונתי. בהכללה.

כהכללה החברה הלהט"ב (כן, כיום פחות מפעם אך בכל זאת הדבר אינו מבוטל) מתקיימת לבדה. היא חיה ונוצצת, ססגונית ומלבבת, אך בסיום כל מסיבה רוב רובם של האנשים שבים לדירותיהם הריקות מחום ומאהבה של זוגיות.

ישנם כאלו שבוחרים זאת, וישנם כאלו שלא. זו לא הנקודה.

הנקודה היא שהדבר קיים ואין להתעלם ממנו.

אני מסכים עם הטיעונים שזה לא נכון ויש זוגות וישנם אנשים שמחפשים זוגיות.

אותי לא צריך לשכנע. אל תשכחו שאני חוויתי זוגיות מעין זו מעל לשנתיים.

יחד עם זאת אני מכיר גם בכך שזה דבר שיש להתייחס אליו כחריגה מהנורמה המונהגת כיום. לשמחתי הדבר מתחיל להיות בנסיגה אך זוגיות ארוכת טווחת בקהילה מוגדרת כחריגה.

זו עובדה ואין מה לריב על כך.

כל אותם זוגות שאתם מכירים או שומעים עליהם ראויים לציון. הם בחרו לחיות בזוגיות והצליחו לממש זאת.

ישנם רבים אחרים שרוצים גם בכך אך לא מוצאים את הפרטנר.

ולבסוף ישנם אלו אשר בוחרים לא לחפש זאת. אינם רוצים זאת. זכותם.

אי לכך ובהתאם לזאת לא ניתן לסתור את דבריי.

לאחר זאת, אחזור להחלטתי.

אני לא מחפש. לא כי אני לא רוצה לחיות בזוגיות, להפך, אני רוצה,

אלא בשל העובדה המרתקת שחברי הקהילה, אותם בחורים שאני נמשך אליהם, אינם מספיק בוגרים ורציניים בקיום מערכת יחסים ארוכת טווח. אינם רוצים להקים בית.

זכותם.

וזכותי לבחור שלא להסכים לכך עד כדי הקיצון שבלבטלם מחיי. זו פשוט הגנה על עצמי כי מי שנפגע זה אני בשל העובדה המרתקת שלהם לא אכפת.

אני מקווה שזה ישתנה כי אני עדין רוצה לקיים זוגיות ניצחית אך אני מספיק חזק בשביל להחליט שבמצב הקיים כרגע לא יכולתי למלא את מבוקשיי. אני מספיק בוגר בשביל לקחת צעד אחורה.

בעתיד אולי זה ישתנה ואחזור.

בינתיים אשחק לי עם עצמי.

אשתעשע בעובדה שאני יכול לפתח לעצמי קריירה צבאית בלי בעיה. אף אחד לא מחכה לי בבית.

גיליתי שלאחר שמבטלים את הרעיון של חיפוש אחר זוגיות,

החיים די משעממים. אני יכול לשקוע בעבודה, ויש מספיק ממנה.

אני נעלם.

אף דבר אינו דוחק בי לצאת החוצה. אני פשוט מסתתר בצללים.

אני לא שבור, אני לא בדיכאון, אני משועשע קלות מכסילות העולם על הזוגיות.

מגחך לעצמי בזדוניות על אותם בריות אשר מחפשים ומחביא חצי חיוך אירוני.

ככמוסת ארס הזוגיות הזו.

היא תכלה אותי בין כה וכה.

זפזפתי בין הערוצים, כשהתעכבתי לשנייה נוספת על "יס דוקו".

הרבה מידע מאותן שתי שניות אני לא יכול לתת. אני לא זוכר מה שם התוכנית, מה מטרתה, מה התוכן שלה ומה בכלל רצו להציג בה.

אני רק זוכר את השנייה הנוספת שצפיתי. מצעד הגאווה בארץ. בהכרח לא מהשנתיים האחרונות.

לשנייה מוזרה ובלתי נתפסת בעין בלתי מזוינת אני מופיע שם, כשהמצלמה חולפת על פני. לא הייתי מוחצן, לא הייתי נוצץ, לא הייתי בולט. כלל לא.

ובכל זאת הייתי ייחודי. ניצבתי שם מחזיק את ידו של בן זוגי דאז.

או ליתר דיוק, בן זוגי היחידי. לא שלא הייתי עם בנים אחרים מלבדו. היו לי לפניו ואחריו. אבל אין הם משתווים אליו, אין הם ראויים לאותו היחס. עם כל הכבוד, רק אתו הייתי שנתיים וחודשיים? או שלושה?

אני כבר לא זוכר. בינואר הקרוב ימלאו לפרידתנו שנתיים. מאז לא דיברתי, ראיתי או שמעתי ממנו ועליו. לא אגיד שלא היינו אמורים להיפרד. היינו. לא הייתי ראוי ליחס שהוא נתן לי. אך כהמשך ישיר לכך, הוא לא היה ראוי לדרך שבה נפרדתי ממנו.

זה לא פוסט עליו. פשוט אותה תמונה רגעית עוררה בי את החשק לכתוב את המחשבות שמתרוצצות בראשי מערב חג סוכות.

אני לא מחפש יותר. אני לא רוצה בן זוג. כבר כתבתי זאת בפסקה.

אני לא מאמין שאני אצליח למצוא מישהו אשר מחפש מה שאני מחפש והוא רציני באותה הרמה.

ואם אתעמק בחשיבה, מה שתמיד קורה לי, אני אגיע למסקנה שבכלליות רוב ההומואים חיים לבד.

הסיכוי שאני אמצא בן זוג לחיים קטן. הסיכוי שאני אביא ילדים לעולם, אתחתן ואקים משפחה עם אותו בן זוג פחותים עוד יותר. זו הסיבה שהרבה אנשים חושבים שחיי ההומואים הם קשים מאחר והם בודדים. אני מסכים אתם בעניין הזה. בצער, כמובן. מי שמכיר אותי יודע שכל מה שאני רוצה זה להקים בית ומשפחה. מעין חוויה מתקנת לחיי שלי.

אבל זה לא יקרה כי זו המציאות. לא החלום שלי.

לכן אין טעם להשקיע. אין טעם להמשיך וגרום לעצמי להרגיש רע. כי מאז פרידתי רק עברתי מסכת כאבי לב ושיברונות. אני צריך לדעת טוב יותר. אני צריך ללמוד שאני הולך לחיות לבד, ועדיף כמה שיותר מהר. אז בגדול, זה פסימי, כן. אבל זה גם משחרר במקצת. אין צורך שאני אשקע בדיכאונות בנוגע לעתיד. לעולם לא אצטרך לפרנס מלבד את עצמי. זה חסכוני משהו. ליתר דיוק זה לא, זה הכוונה כלפי. השקעה בי.

בעתיד הרחוק אולי אחזור מהחלטתי. אולי אשוב ואחפש מישהו לחיות אתו על פני פלנטה זו. אחרי שאותם בריות בגילי שלי יגדלו, יתבגרו, וימתנו את דרישות ההון והיופי שחייהם השטחיים ממלאים אותם.

ואולי בעצם כל בעייתי היא שאני לא חשוף לעולם הזה. בחיי שלי ההומו היחידי שקיים זה אני. יתכן ועצם עובדה זו מונעת ממני להיות בקשר. סה"כ, אני בנוי לקשר. כבר הוכחתי זאת. מאז אני רק התבגרתי יותר, התעצבתי יותר והפכתי לנחוש יותר בהחלטותיי. אני מבוסס יותר מכל בחינה. לפי חבריי, ואף אדם שלראשונה אני פוגש, אין כל סיבה שאני לא אמצא בזוגיות.

אולי התשובה להכל היא העובדה שאין הומואים בחיי, והדבר לא ישתנה.

לעולם לא אמצא את עצמי הולך לבד למקומות של הומואים. אז אחוש בודד יותר מתמיד.

הבסיס על הרגליים.

ואני מתרוצץ ולא נח.

בסוג של עוצר,

ומפקד תורן.

פעם היה שדה מעובד בצמוד לבסיסי, כעת הוא מגרש חנייה.

אוהלים ממוזגים צמחו יש מאין.

אינספור הפרעות והתערבויות,

חוסר מנוחה והכל מתנקז אלי.

הקפצה של חטיבה שלמה,

עלי.

אין מנוחה ואין כפרה.

אין זמן לאכול, לישון, להתרחץ, לדבר בטלפון.

רק ריצות ממקום למקום.

וזה בסדר, כי גלעד מגיע.

לחצר האחורית שלי.

בעצם לקידמית.

השב"כ דפק על דלתי בבוקר ולא הסכמתי להכניס אותם לבסיס.

-"אבל הם מהשב"כ, יש להם תעודות. הם הראו לי".

-"אתה יודע לזהות שב"כ? אתה יודע איך התעודות שלהם נראות?"

-"...."

-"כך חשבתי, שידברו עם מישהו ואז תחזרו אלי".

והם נכנסו בסוף, כמובן.

אבל המצברים שלי נגמרים,

ואני מרגיש הכי מפגר להתלונן על כך.

לעזאזל, גלעד מגיע!

הצלחתי לעצור היום לשתי שניות ורק רפרפתי על העיתון.

לא קראתי אפילו כתבה אחת מחוסר זמן,

אבל מסיבה לא ברורה התמלאו עיני בדמעות.

הוא שב.