נכנס לחדר ומוריד את הנשק, הקלה.

מוריד את המדים, זורק אותם למיטה ממול וצופה בדרגות חסרות החיות המותלות שם, חש הקלה נוספת.

יוצא מהנעליים ונותן לרגליי לנשום, משב הקלה מעביר בי רטט לכל אורך גפיי.

נושם עמוק ומתלבט.

יוצא למקלחות ומתיז על עצמי מים רותחים כבקשת מחילה.

מול המראה אני מסתכל ורואה איך ההשתקפות לובשת צורהכשהאדים נעלמים.

עיניים ירוקות, פרצוף מיוסר, שום הקלה. מבט מטריד.

אני מוטרד. אני מתלבט. אני מתייסר.

זה אני, אני לא משקר לעצמי.

זה לא פייר, זה נוראי, זה זוועתי, זה מצלק,

זה כמעט וגורם לי לבכות.

זה אני. אותה דמות במראה. אותה דמות שעונדת דרגות.

אותו אחד שאוהב בנים, הומוסקסואל.

וגם הוא.

והוא בייסורים, והוא כואב ודואב וכל רצוני זה רק להקל עליו.

הייתי שם. ספגתי, נפגעתי, דיממתי, בכיתי, התייסרתי.

מסכת התעללויות זוועתית.

חייל שלי.

ואני מתלבט, אני מקווה שאבחר נכון,

גם לי וגם לו.

מתלבט אם לספר לו עלי. כי זה בסדר ךהיות הומו.