איך באים לבחור שאוהב אותכם הכי בעולם, ואומרים לו שהמראה שלכם לא מוצא חן בעיניכם?

שהמשקל שלכם, שלא שמרתם עליו שלוש חודשים והוא לא הזיז לכם כי הייתם עסוקים להיות שמחים, עכשיו הפך למשהו מעבר למטריד.

זה לא שהוא מפחיד, זה לא כמו פעם. אני לא מפחד להשמין, אני פשוט לא רוצה להשמין. עכשיו אני לא ארוץ ואקיא את הנשמה, זה לא כיף, זה מגעיל.

כשבאתי וסיפרתי לבויפרנד שאני משמין הוא רק חייך ועיניו ניצנצו. הוא רוצה שאני אשמין, הוא כל הזמן פחד שרזיתי כי פגעתי בעצמי והוא לא רצה שאפגע.

אבל הוא לא מבין.

הוא אומר שהוא אוהב אותי כמו שאני, למרות שאני משמין, כי החיצוניות אינה משנה לו, זאת הפנימיות שלי.

הוא מתוק, והוא מושלם וכל אחד היה רוצה דבר כזה. יש זוגות שאוהבים אחד את השני, אבל כן מעירים על המראה. הוא לא, הוא רק רוצה שאני אשמין, כי אני רזה מדי. כי לפעמים הוא נתקל בעצמות.

אבל אנחנו בנויים מעצמות, הן תמיד היו שם, הן תמיד יהיו שם, השאלה אם השומן תמיד יסתיר אותן.

בעולם אידיאלי, אי האכפתיות שלו בנוגע למראה החיצוני שלי ואהבת הפנימיות הייתה מספיקה.

אבל אנחנו לא חיים בעולם אידיאלי. המשקל שלי לא מפריע לו.

המשקל שלי מפריע לי. זה לא גרמים ספורים שעליתי, זה הרבה. יותר מדי לטעמי. בהתחלה העלמתי עין כי הייתי מאושר, אבל עכשיו אני לא יכול לעצום אותן. אני מרגיש בגלל המשקל שלי, אני מתחיל לחזור ולעסוק בו, להפוך אותו למרכז של הכל במקום דברים אחרים כמו החבר שלי או הלימודים שלי.

אם אני אעיז ואבקש ממנו לתת לי מרחב כדי שאוכל לרדת במשקל שוב, יש מצב שהוא יאשר לי. כי הוא אוהב אותי והוא רוצה שאני אהיה מאושר, למרות שהאישור הזה ייסר אותו כי אני פוגע בעצמי.

כל פעם שאני אסתכל עליו, עם כל גרם שארד, אני אראה את המבט העצוב בעיניו. מבט של בחור מאוהב שנותן לאהובו לפגוע בעצמו כי הוא רוצה, כי הוא מרגיש רע עם עצמו.

ואם אני לא אעיז, ואם אני לא אבקש, אני ארגיש רע. ולא משנה כמה בויפרנד ינסה להעלות לי את המצב רוח אני תמיד אשקע שוב במרה של משקלי.

המשקל שלי מרחף עלי כגיליוטינה מעל ראשי.

בהתחלה, אמרתי לעצמי שזה מבחירה, ואני כן בוחר, אני כן שולט בזה. אני יכול לבחור להקיא, ואני יכול לבחור שלא. אנשים אמרו לי שאני אפספס מתישהו את השליטה ואצא מכלל שליטה. אבל אני לא.

אני בוחר שלא להקיא, אני לא רוצה להקיא.

אני יכול אבל להפסיק לאכול. גם בזה אני שולט. בנוגע לדרכים של לפגוע בעצמי, אני שולט.

מה שכן, אני כן דפוק. הדרישה הלא הגיונית של החברה ליופי עילאי הותירה את חותמה בי. אני רואה את עצמי כשמן. בכל מצב שהוא, לא משנה אם אחרים אומרים לי שאני לא.

כל עוד יש לי שומנים, כל עוד אפשר לתפוס אותם, לראות אותם, אני שמן. והם נראים והם גדולים והם מבחילים.

אני במבוי סתום, ואני מרגיש רע.

כאמור ביום שני נשברו לי המשקפיים (ומי שתהה לעצמו איך, זה סיפור די מצחיק והופך אותי לאידיוט אז אני לא מספר לכן רק תתהו) לכן היה הגיוני שביום שלישי כשאני אקום אני לא אראה כל כך טוב.

כששלחתי את היד שלי לשידה לאסוף את המשקפיים, לא נתקלתי בהן ואז נזכרתי שהן חצויות לשתים.

יצאתי לכיוון כביש החוף כדי שאחד השותפים שלי לפרויקט יסיע אותי למכללה. בדרך, כשהוא התקשר אמרתי לו שיש מצב שאני לא אוכל לזהות אותו מאחר ואני לא רואה כל כך טוב. כשסיימתי את השיחה הרמתי את הראש מהמדרכה ושאלתי את עצמי איפה אני, אחרי שנייה כבר ידעתי.

'טוב, אני על הרצפה. אבל על הרצפה איפה?!'

קמתי והתחלתי לחפש את עצמי, כשמצאתי הלכתי לי ובעצם כאן נגמר כל העניין בנוגע ליום שלישי.

ברביעי לא למדתי לכן החלטתי להיפגש עם אסקלפיוס. באחת השיחות שלי עם בויפרנד שאלתי אותו אם במקרה הוא בת"א, כי אז אוכל להיפגש אתו למרות שלא היינו אמורים להיפגש השבוע מאחר והוא עסוק. למרבה הפתעתי הוא אמר שכן. הוא אמר שהוא הולך עם ידידה שלו להופעה של שרון הולצמן (גם לכם אין מושג מי זה? גם לי לא. אבל לא באתי בשבילו, באתי בשביל בויפרנד). החלטנו להיפגש בכניסה למקום שבו ההופעה אמורה הייתה להתקיים, ומאחר ואני לא מכיר את ת"א פתחתי מפה העתקתי את החלקים שאני צריך ומרוצה מעצמי נסעתי לת"א.

כשהגעתי לעזריאלי התבהר לי שמאחר ואני סוג של עיוור, ואני יכול להיתקע באנשים ובעצמים יותר מהרגיל, ה' תעשה הכל כדי שזה יקרה. ה' החליטה שבדיוק באותו הזמן יהיו הנחות 'ענק' (המחירים ירדו למחירים רגילים, וגם הם יקרים מדי) בחנויות שנמצאות בקניון. לא מצאתי את עצמי, נתקלתי באנשים וכשהגעתי לאיפה שקבעתי עם אסקלפיוס נאנחתי והתיישבתי כזקנה שהרגע עברה את הכביש כשכל מכוניות העולם מנסות לדרוס אותה.

אסקלפיוס איחר בחצי שעה (!!!!![טוב נו, היו פקקים]) ואז חיפשנו מקום לנחות בו. הסתובבנו, הסתובבנו, והסתובבנו ודי הוכחנו לעצמנו שאם מסתובבים אז אכן זה סביב ציר אחיד ומתקבל מעין מעגל.

שתינו, דסקסנו, ירדנו על אנשים בריאים (מאוד. מאוד מאוד) ואז הלכתי לשירותים כשאני יודע שיש סיכוי של 100% שאני אתקע במישהו שאני מכיר, ואני אזהה אותו רק לאחר שאני אתקע בו.

אז זה קרה. עם הרכזת שלי. אבל מאחר והיא כבר ילדה זה בסדר, היא לא יכולה להאשים אותי בהפלה. חאחאחא.

לאחר מס' שעות במחיצת אסקלפיוס יצאתי לפגוש את בויפרנד ואת הידידה שלו. הייתי אמור להגיע לרחוב הרצל, אז יצאתי מעזריאלי לסנטר, משם לשוק, משם לרוטשילד ומשם להרצל.

הגעתי להרצל 1.

הייתי אמור להגיע ל154. התחלתי לצעוד שמח ועליז.

אתם יודעים מה גיליתי?

אם אתם הולכים לאורך רחוב הרצל בת"א, אתם מרגישים כמו במנהרת זמן.

בהתחלה היו אורות וספסלים והמקום נראה מזמין.

בהרצל 54 כבר אין ספסלים.

בהרצל 100 אין אורות.

בהרצל 101 יש הסתברות נורא גבוהה שיאנסו, ירצחו, ישדדו וישחטו אותכם שאני לא בטוח כל כך שזה יתקיים בסדר הזה.

המקום נראה כמו א.ת הישן של נתניה, מקום שלא מסתובבים בו לבד. בלילה. בחושך. בלי אור. כשקר. שאין אפילו ציוץ צרצרים.

כשהגעתי ל154 לא ראיתי משהו שונה. הכל נראה אותו הדבר.

פחים במקום דלתות בלי אור ושום ניצוץ לאינטליגנציה בסביבה, מלבד זאת של העצים.

התקשרתי לבויפרנד והתחלתי לבכות לו בטלפון, ושאלתי אותו אם זה באמת בהרצל 154. בת"א. של ישראל. של המזרח התיכון. של אסיה. של כדור הארץ.

הוא אמר שכן ואפילו בדק זאת. המשכתי לחכות שם (בחושך, לבד, בקור, בלי אוכל) עוד חצי שעה עד שהוא הגיע עם הידידה שלו. הוא כזה מתוק, וניסיתי לקפוץ עליו אבל הידידה שלו הייתה שם אז לא היה לו נעים. הלכנו ואכלנו ואז הוא הביא לי צמיד מתנה. ושקית מגניבה של סנטה. ומחזקי מפתחות של לבבות עם כתובת אי לאב יו, ועכשיו הם מטלטלים לעצמם בכיף על התיק שלי.

כשאמרתי לבויפרנד שאנחנו סתם תקועים בחור בלי כלום הוא לקח אותי להרצל 154 והצביע על קיר ואמר "מה אתה לא רואה את השלט הענק הזה עם השם של המועדון?!"

-"לא."

באמת לא ראיתי.

בדיוק פתחו את המקום, ואמרו לנו לחזור עוד חצי שעה. אז הלכנו לצמת, כדי להרוויח כסף.

בצמת לידידה של בויפרנד היה קר אז הוצאתי מהתיק שלי כובע, כפפות וז'קט. הצעיף היה כבר עלי ולא הייתי מוכן לוותר עליו (פולניה או לא פולניה?). בזמן שחכנו הבנתי שהידידה של בויפרנד מאמינה בה'.

קצת קשה לאתאיסט אדוק כמוני לא לרדת על ה' או כל דבר שנוגע לדת כל עוד אני נושם. בויפרנד למד לעכל את ההקנטות שלי על הוד אלוהיותה וסגידתי העלובה לסנטה, כי ככה אני. אבל אני לא כל כך בטוח שידידה הזו שלו קיבלה את זה כל כך יפה.

אוף, זה עצוב כזה. הם מאמינים בפלוץ רוחני שיכול להציל את האנושות. (לא לקחת קשה... סוג של הומור דפוק כזה).

אני לא כל כך בטוח איך זה הגיע לכך, אבל מתישהו שניהם התחילו לדגדג אותי. ואני נורא רגיש.

אם רוצים לייסר אותי, מדגדגים אותי. הם נהנו. אני לא. זה בלתי נסבל.

בפעם השנייה שהלכנו להיכנס, גם נכנסנו. ואפילו עמדו אחרינו בתור אנשים. בן ובת. ואני הייתי שם, אז התחלתי לדבר אתם. ואז החלטנו להתחבר לשולחן אחד. הבן היה (ועדיין... אני מקווה... אם לא גרמתי לו לשנות את דעתו...) הומו. הבת, לסבית (למה?!).

לפני ששרון עלה לבמה עם הלהקה שלו, עלתה להקת חימום. שה' יודע מאיפה האנשים שאישרו להם לשיר שומעים, אבל כנראה זה מהתחת. מה שכן, נגן הקלידים היה אמור להיות חתיך, אבל אני לא ממש ראיתי.

במהלך ההופעה שרון שר לי. ברצינות, חשבתי בהתחלה שאני פשוט עיוור אבל לא, גם הלסבית (וכן יש לה שם וזה לא יפה שאני קורא לה לסבית כאילו זה הדבר היחידי שמתאר אותה אבל... היא לסבית) שאלה אותי למה הוא שר לי. נו מילא, זה לא שראיתי אותו שר לי. לא ראיתי כלום.

באחד השרים שרון החליט שכולם צריכים לקום ולרקוד, אני משער. אבל אני לא יודע לרקוד, ומי שלא עמד אז הוא בא והעמיד.

התלבטתי מה לעשות בסיטואציה הזו עד שעלה לי רעיון מבריק. נצמדתי וחיבקתי את בויפרנד. ככה אני לא נראה כמו בול עץ מפגר. ככה אני נראה כמו הומו מפגר.

במהלך ההופעה ההומו (כמו עם הלסבית, רק שהוא הומו) צילם אנשים שעישנו כי הוא לא אוהב שמעשנים והמקום לא איכף את החוק.

נחמד מצידו רק שכמעט רצחו אותנו בגלל זה.

בסיום ההופעה התברר לי שהייתה בחורה שכל הזמן צפתה בי ובבויפרנד מתנשקים ומתחבקים, והיא ניגשה אלינו. חשבתי שהיא באה לבקש ממני חתימה אבל לא, היא מכירה אותי. לא זיהיתי אותה כי היא הייתה רחוק ולא היו עלי משקפיים.

כשיצאנו לרחוב הלכנו כמו חבורת אינפנטילים עד שהגענו למרכזית של ת"א, ועליתי על מונית כשאני מכריח את בויפרנד למצוא לי אחת שגם נוסעת הביתה שלי כי אני לא רואה מה כתוב עליהן. שהגענו לאחת כזו התנשקנו ועליתי למונית. כשבויפרנד הגיע הביתה הוא התקשר אלי והוא התפלא שאני עדיין לא זזתי מהמרכזית. ככה זה עם מוניות, מחכים למשיח כדי שיהיה אישור לצאת. בויפרנד אמר שלי שהיה אחד במונית שצפה בי ובו מתנשקים. אמרתי לו שאני יודע, כי אותו בחור לא מוריד ממני את העיניים מאז שעליתי למונית.

בסופו של דבר זזנו מת"א, הגעתי הביתה ב2 ורבע, שלחתי הודעה לבויפרנד שבה אני מודיע לו שאני חי וצנחתי מת למיטה לקראת עוד יום לימודים מרתק במכללה.

ובינתיים, אני נשאר עיוור.

לכן, מי שחושב שאבא שלי לא בסדר כשהוא אומר לי "חבל" כשאני אומר לו "אני צריך משקפיים", יכול לתרום לי 10 שקל.

ככה אני אהיה עיוור, רק פחות.

קטעי מכללה:

אתמול קיבלנו חזרה מבחנים במכניקה טכנית. קיבלתי 80. סטייה די גדולה מהמאיות שלי. אבל אני צנוע, אז רק נחרתי בבוז והמשכתי לראות על מה הורידו לי. ירד לי סעיף שלם, שהתברר שהמרצה בכלל לא לימד אותנו.

הכיתה התחילה לצעוק עליו, ודרשה שיבטל את הסעיף. הוא דחה את הדרישה והחל לפתור את המבחן.

ניסיתי להיות הגיוני ולשבת בשקט ולא לפתוח את הפה שלי, במיוחד שהכיתה מרגיזה את המרצה.

אבל פשוט לא ניחנתי בפה שתקני.

התפרצתי והתחלתי לצעוק, בדיוק שכל הכיתה שתקה. הם התחילו לעודד אותי ולהגיד שאני צודק.

המרצה מנגד אמר שזה אינו משנה כי היחס שלי בכיתה ישאר זהה. כלומר הפערים ביני לבין הציונים האחרים ישאר זהה. אבל למה זה אמור להזיז לי? אני מעדיף שיהיה לי מאה, ולבא אחרי יהיה 90 כשיישאר 10 נק' הבדל בנינו. הוא התרגז, אני התרגזתי יותר, היו צעקות, אני צווחתי.

בין צעקה לצעקה הוא כנראה חשב קצת ואז אמר: "אז מה? אתם מעדיפים שאני לא אלמד אותכם עכשיו את הסעיף?"

עניתי: "נורא חכם להביא תרופה לאיש מת!".

באותה הרגע כל הכיתה סתמה את הפה, ועיני המרצה נפערו. אט אט פיו נפתח והוא התחיל לשאוג מצחוק.

מה החמור הזה צוחק?! שיביא לי את ה20 נקודות שלי!

לבסוף הוחלט על מועד ב'. מעצבן.