חורף. צפון. קר. 0100 לפי שעוני.

אני שוכב בשק שינה באוהל שהקמתי כשראש המדור שלי שוכב לצדי.

אני יודע מה אתם חושבים, איזו רומנטיקה. גם אני חשבתי בדיוק כך. בייחוד כשעיני סקרו את קמטיו, את שיערו המלבין ואת החיוך כל-יודע שלו.

As if.

הוא: "דאם דאם, מה מה השעה?"

אני: "0100, מוקדם".

הוא: "גם אני חושב. איפה האשכנזי?" (האשכנזי= קצין נוסף שלקח באותו השבוע חופש)

אני: "לא יודע, אבל בטח שלא בהולנד. כמו שהוא אמר".

הוא: "אז בוא נתקשר אליו!"

אני: "אבל 1 בלילה... ומה בדיוק תגיד לו?"

הוא: "כלום, זה כל הרעיון הגדול."

במהלך השבוע היה טקס החלפה של מפקד האוגדה שלי, ואני בתור קצין חשוב-עד-מאוד הייתי חייב להיות נוכח.

בהתחלה לא התלהבתי מהרעיון ולאחר מכן המשכתי לא להתלהב מהרעיון ובסופו של דבר הגעתי למסקנה שאין שום דבר מלהיב בלעמוד בצהרי היום תחת כיפת השמיים ב'דום' ו-'נוח' כשאני מצדיע מדי פעם.

כמובן שמאחר ואותו קצין חביב עומד לפקד על אוגדה והדרגות שלו הן ממני והלאה, נכחו באירוע הזוהר גם כמה תתי- אלופים. אשר התיישבו בכיסאות שנשמרו להם מראש שזה בסדר ואני בתור בחור חסון צעיר ורענן מוכן לוותר על הרעיון של לשבת ואפילו להסכים ולעמוד, אבל למה לעזאזל הם ישבו כאילו הם בפאב? בהמשך הטקס הישיבה העצבנית שלהם ,שתנוחתה השתנתה כל הזמן, נתנה לי את התחושה המוזרה שכאילו הדבר האחרון שאותם גנרלים רוצים להשתתף בו, זה אותו טכס.

לעיתים, נדירות ככל שיהיו, מגיע לבסיס שלי פלא טכנולוגי מדהים אשר אם זיכרוני אינו מטעני נקרא "עי-תו-ן". אותו 'דבר' מדהים מרתק אותי כל פעם מחדש. הוא מלא באינפורמציה על המדינה שלנו!

יתרה מכך,

יש בו תשבצים!

לכן, מן הסתם, כשיהיה לי זמן אני אתפוס את הנשק שלי ואלך לי לנסות ולצוד מנחה אלוהית מעין זו, מהשלישות.

כשאני על קצה אצבעותיי, שפוף ומוסתר ע"י עציץ פלסטיק שלקחתי מהמסדרון, נכנסתי ללוע השלישות. בשקט בשקט דילגתי לי לעבר ערמת העיתונים כשלפתע-

"דאם דאם!"

~שיט תפסו אותי~

"איזה יופי שאתה פה! בוא, קח", ואחראית כוח האדם הגישה לי טופס, "תעשה למפקד שלך טופס טיולים".

בהיתי בה בעיניים פעורות ולאחר מכן מצמצתי.

הנחתי את עציץ הפלסטיק על שולחנה, נשמתי עמוקות ודי צעקתי "מה אני עובד אצלו?! שיעשה את זה בעצמו!"

באמת!

מי ישמע מה זה טופס טיולים. אני עשיתי את זה כשהגעתי ויצאתי מכל חור בצבא, כמו כן כל דבר אחר אשר עוטה על עצמו מדים. אז למה שהוא לא יעשה את זה בעצמו? אה? אה?!

כי הוא סגן אלוף ויש לו דברים לעשות?

שיהיה לכולם סופ"ש מלבב וחסר טופסי טיולים!

אני שוקל לשנות את הבלוג לחלוטין.

אבל קשה לי להעלים אותו.

למרות שהיה נחמד למחוק את הכל ולשכוח.

פאזה חדשה,

כזו שמזמן לא כתבתי בה ואך ורק בה.

כזו שנובעת מנוחות אושר ושמחה.

בלוג הומוריסטי טהור.

שינוי גדול.

כמו בעת ההיא,

הם ירדו במדרגות עם עיניים נוצצות בסודיות מההולך לקרות.

עם לא פחות התלהבות מאז.

עם לא פחות חוסר סבלנות.

שניהם בוגרים יותר.

שניהם גדולים יותר.

שניהם חכמים יותר,

ושניהם מנוסים יותר.

אך איכשהו, מסיבה לא ברורה,

הם גם לא פחות תמימים מאז.

בתום גרם המדרגות,

שלא השתנה עם הזמן,

נעצרו הם.

האחד בהה בתצורת עיניו של האחר ומבטו השתקף מהן.

הוא לא הספיק אפילו לחייך,

וכבר חש את הרכות המחממת של שפתיו של האחר מוצמדת לשלו.

עיניו נעצמו מאליהן והוא התמכר למגע המשכר הזה.

כשפסקו,

לפני שהספיק לסיים את הנשימה העמוקה של 'אחרי', הבחור פנה אליו.

ביטא את מחשבתו במילים גשמיות.

"... לפני שנתיים".

הנשיקה הראשונה אתו.