הוא אומר.

ואני לא קולט ואני לא מבין ואני לא מפנים ואני חוזר.

שלוש מילים, והוא מתכוון.

ואני לא קולט ואני לא מבין ואני לא מפנים ואני חוזר.

שלוש מילים, והוא טוען שלעולם אני לא אבין עד כמה.

אני קולט, אני מפנים, אני בפאניקה.

מתחרפן, מתבלבל, רוצה לברוח.

ומה אם אני לא מרגיש כך גם?

אני לא רוצה לפגוע בו.

אני מסתגר, אני אוטם, אני סותם.

מנסה שלא להגיד את אותן שלוש המילים, רק על מנת לא לצאת שקרן, לא להוליך שולל.

אני עונה בהתחכמות, מרגיש חכם. ורע, כל כך רע.

והוא לא יודע. הוא יודע שאני סובל, אבל לא ממה.

עד אתמול.

אתמול דברנו, כמו בכל יום. הוא מתקשר לברר מה קורה אתי, ואני מעלים את עצמי.

בטעות פלטתי, כי הייתי צריך, אבל לא התכוונתי.

כשנייה לאחר מכן הבנתי מה אמרתי והיה לי זיק של צער עד אשר הוא נמחץ ע"י כוחות אדירים כלאחר שנייה נוספת.

אני הרגשתי טוב. אני הרגשתי מעולה.

והכל רק בגלל שאמרתי לו את זה, אף על פי שזה היה בטעות.

מעכשיו זה לא יהיה בטעות.

לראות את העולם דרך חלונות פגומים מהחיים. מהגדילה, מהילדות שאליה נכנסתם.

לדעת שאותם המראות, אותה המציאות, אינה באמת כזו אך אתם חסרי יכולת ממשית לעצור את המח אשר מפענח את המראה כמו שהוא, מעוות.

לראות, לפענח, להבין, לזכור. לשבור, לרסק, להדביק, להרכיב.

מציאות חדשה, מעוותת פי כמה. לנסות לקחת צעד אחורה ולראות את רוע הגזרה, את האדים שמשבשים את התמונה, ולהיכשל.

להאמין במה שרואים כי אין משהו אחר להאמין בו. להאמין בלב מחולק, לפקפק ולשאול.

שוב לשבור זיכרונות, שוב לרסק מראות. לשחק בשברי שיחות כפאזל שנהיה יותר ויותר גרוע עם כל הרכבה.

לנסות לייצר את 'המונה ליזה' ולקבל את 'גרניקה' של פבלו פיקסו.

אפילו כשהתמונה ברורה, אינה ניתנת לפענוח שנוי במחלוקת ע"י שאר האוכלוסיה, אתם תמצאו בה פגם, ולא- תייצרו אחד.

"מי שמחפש פגם ימצא אותו גם בגן עדן." הנרי דייוויד תורו.

ואולי אני מחפש צרות? אני לא יכול להיות במנוחה?

חשבתי שכל הלחצים עלי, כל המעמסה הזו, מכבידה עלי רק מאחר ואין לי עם מי לדבר.

אז דיברתי, התגברתי על המחסום שמנע ממני ללכת לאנשים אחרים- הפחד מנטישה כמו שקרה לי עם טלי.

אני לא רוצה להיפגע שוב וזה היה אחד הדברים היותר כואבים.

אך מתברר, אף על פי שההיגיון מורא על זאת, שהדיבור עצמו אינו בהכרח עוזר.

אנשים מייעצים, מביאים פתרונות, נותנים לך נקודות מבט שהן לא במיוחד חדשות לך, שחשבת עליהן בעצמך, אך הם מחדדים אותן כי אתה בחרת להסיט אותן מעיניך.

זה לא פותר את הבעיה. זה לא לא בהכרח מוריד את הלב מהאבן…

טעות. "הלב מהאבן". אני יכול לשבת ולתקן זאת, אבל השאלה 'האם זה התת מודע שלי?' תשאר בי.

אני לא איש מאמין, ואולי באמת כתבתי זאת בתמימות, אבל אולי זאת אמת?

אני יודע שאני יכול להיות קר. אני יודע שאני יכול להיות גם לוהט. זה עניין של בחירה בסופו של דבר, נראה לי.

אז השיחות, הן לא מעלימות את העצם שמכביד על הלב. זה לא באמת פותר דבר.

עכשיו אני מרגיש כאידיוט שהלך וסיפר דברים לאנשים. עכשיו אני מפחד שמה שאמרתי יגיע למקומות שהוא לא אמור להגיע.

אני צריך לקלל את עצמי על פי שלי.

אפילו לו אמרתי. והלחצתי אותו, ואני יודע שאני מייסר אותו ואני לא אתפלא אם אני גורם לו לבכות.

אבל הדבר האחרון שאני רוצה, זה לפגוע בו.

אני פשוט לא בטוח, אני לא יודע. הכל מעורבל, מעוות.

אולי בקצה המח שלי יש כן תמונה ברורה, אך לפניה יש מסך עבה של ערפל.

ייעצו לי לשני הכיוונים, והאמת זה לא עזר.

אני זה שצריך לעזור לעצמי, כי אין אף אחד אחר. סך הכל זה הגיוני מאחר וזה קשור בי.

וחבל. אני לא רוצה לפגוע.

אני לא יודע אם הייתי רוצה להעלים הכל, אפילו אם הייתה לי היכולת לכך.

אני יכול להתעלם מכך, לבלבל את כולם עד אשר הם יחשבו שהם ההוזים ולא אני.

זה די קל האמת.

מטפחים את הדשא, מזינים אותו, משקים ומזבלים. ככל שהוא יהיה יותר מבריק, יותר ירוק, יותר מושך,

כך פנים הבית לא ישנה לאנשים.

אחייך ואצחק ואקפוץ ואדלג ואנשים יפסיקו לשאול אם אני מתפורר, כי אני אזהר.

אני מפחד.

כשאנו יושבים בחדר חשוך אנו לא פוחדים. רובנו יכולים להסתובב בביתנו בחשכה בלי כל בעיה.

מאחר ואנחנו יודעים מה נמצא בבית, מאחר ואנחנו יודעים היכן עומד כל עצם, הפחד שלנו הופך לשטחי.

אני כבר לא בבית, ואני בחשכה.