בשישי לפני שאחותי ואני יצאנו החלטתי להעלות מהאוב קלישאה נושנה ולראות בה את מודל הברבור שלי.

הודעתי לה, מראש, שהערב אני אדאג ללבוש שלה.

כי מה לעשות,

כמו שאני סוג של הומו, היא סוג של לסבית ((ע"ר)). וישמרני סנטה יש גבול לכמות הדגמחים שמותר לאדם ללבוש לאורך חייו והיא חצתה את מכסה זו לפני שנים.

מצאתי בנבכי בתי הקט מעיל מרהיב של זרה. ואם הוא לא היה של בנות, הייתי מסתובב אתו כל הזמן.

זו הייתה נקודת המוצא. והיא, היא בכלל לא הבינה את זה. כי הרי המחשבה שלהתאים את כל הלבוש לפי מעיל מופרחת לגמרי. כי מעילים תמיד יש.

נו באמת. איך בשם כל הסופגניות אין לה אף חוש סטייל עם כל האסטרוגנים שמסתובבים אצלה?

מי שלא יודע, אחרי שנקבע הפריט הראשון ללבישה באותה היציאה הדרך כבר יותר קצרה. כי כבר בונים בראש איך בתיאוריה אמורים להיראות והכול ברור יותר.

כך שמאז שמצאתי את המעיל התחלתי במרוץ מטורף נגד הזמן, ואחותי, כדי להשלים את התלבושת שלה. זה כלל ריצה בין שלוש קומות בבית. בין החדר של אחותי, לשלי ולשל אחותי השנייה.

ניסיתי להתאים תלבושת מרהיבה. כי היא לא רגילה להתלבש כמו אישה. יותר נכון, היא לא יודעת להתלבש נשית. וזה הורג אותי ותמיד מרתיח את דמי, כי לעזאזל, יש לך גוף פצצה, מה את שמה עליו סדין?!

לבסוף הלבשתי אותה בלבוש סקסי ויפה. אבל היא, מהיותה חסרת חוש סטייל גורף, ויתרה על הג'ינס הצמוד שמראה את חיטוביה ובחרה במכנס דגמח דמוי ג'ינס שלא היה מנופח יותר מדי אך יחד עם זאת האפיל על גזרתה המרהיבה.

בסופו של דבר, לשם האירוניה,  המעיל עצמו לא התאים. אז מצאנו ז'קט אחר והבאתי לה צעיף תואם. כי לי כמעט תמיד ויש צעיף שאפשר להתאים אותו.

החבורה, כנגד כל שיקול הגיוני שקיים, החליטה שאנו יוצאים כספתח למקס ברנר.

למה, ואני רציני, אין מישהו מספיק רציני ומתון בנפשו שבא למקס ברנר, דופק לו על הראש מחבט, מכניס אותו לתוך בלנדר וטובל את השאריות ממנו בשוקולד?

הוא הרוע הטהור. כשאתם צריכים לטבול משהו בשוקולד על מנת למתן את המתיקות, אתם יודעים שהגעתם לגיהנום ולא לגן עדן. בהמלצת המלצרית, ובחוסר עניין מצדי, הוגשה לי מנה של משהו שנראה כמו גללי סופגניה אובר מסוכרים עם שלושה מטבלים. כשאחותי שאלה את המלצרית מה הם, עניתי מהר יותר.

חרדל, סויה ורוטב חמוץ- מתוק. המלצרית, מצחקקת, תיקנה אותי. טופי, שוקולד ותות. אבל הייתי קרוב.

הזמנתי גם צ'אי שוקולד. כי אני הומו. אוהב צ'אי. רק שהם מקס ברנר, אז הם דפקו אותו עם שוקולד. אז אני דפקתי להם את הכפית. כי היא פשוט ממש מגניבה ורציתי בדיוק אחת כזו.

כשסיימנו להפוך את גופנו לכלי קיבול לרעל מתוק החבורה, בניצוח אותה בחורה שהחליטה על הארס של מקס ברנר, לגשת עכשיו למסעדת המבוגרים טובה. כי יש עליה ביקורות טובות.

הפעם ניסיתי להתרעם חזק יותר, הרי אני לא אוכל בשר. מה אני אעשה שם?

אצפה בהם. מתברר. כי אפילו לא השתיקו אותי אלא פשוט הסתובבו והלכו. כי הם מכירים אותי. הם יודעים שאין זה משנה מה נעשה אני רק אמשיך להתלונן על זה.

המלצרית, שסנטה ייקח את נשמתה, לא רק שלא הייתי סימפטית אלא אפילו די מגעילה. ואני לא מבין את זה. הרי, זו העבודה שלך. לשרת אנשים. אז מה פתאום את מתנהגת כאילו את עושה להם טובה?

בקול יבש ריק משמחת חיים היא שאלה אותנו אם יש לנו 18. בהיתי בה טוב.

"גברת, בן גוריון היה במחזור שלי".

עד כמה קשה היה להרים את הראש מן הרצפה ולצפות בפני הלקוחות? אם יש לנו 18? נו באמת זו אפילו לא מחמאה. כולנו מעל 20.

כשנסענו חזרה העירה במונית, עלו אתנו שני אמריקאים עם מבטא כבד וסקסי. אחרי שהם ירדו, אחת הבנות, שוב אותה אחת מוצלחת, החליטה לנסות ולחקות את המבטא. לכן במשך 2 ד' היא חזרה על המילים "נהג, אפשר בבקשה לרדת?" עד אשר הנהג עצר. שזה טוב ונחמד רק חבל שאפילו לא היינו קרובים הביתה.