לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


בין הבריחה, ובין ההסתרה, בין ההכחשה, ובין התמיהה, בין הפחדים, ובין השאיפה, ישנם חיים. החיים שלי.

Avatarכינוי:  Dum Dum Philosophy

בן: 35





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2010    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

12/2010

צה"ל קיים הבטחתו


ואני הכי בשוק מזה.

 

וכן, אני יודע. אני קצין. כבר שנה וחצי. אני אמור להאמין במערכת, אני אמור לייצג את המערכת.

אני מכיר את המערכת.

היא דפוקה.

היא פועלת יותר בכיוון של שמיר שאמר פעם, "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים".

 

מי לעזאזל חשב שמה שאמרו לי לפני שנה באמת יתקיים?

זרמתי עם סגן האלוף שישב מולי והבטיח לי דברים.

חייכתי, הנהנתי, אפילו התלהבתי.

כשבסתר ליבי ידעתי, שיערתי ואפילו ציפיתי, ששום דבר כזה לא יקרה.

 

ובכן, זה קרה.

וזה לא כ-זה אושר.

 

לפני שנה וחודש הייתי בראיון אצל הקצין שלי באוגדה. ראיון חתך, או כך לפחות חשבתי.

התברר לי שזה ראיון של סיום תפקיד.

מאחר והצטיינתי בתפקדתי מעל ומעבר- החליטו לאחר חצי שנה שאני אסיים תפקיד מוקדם. לא שנה, אלא 9 חודשים.

מעבר לכך, הבטיח לי הבחור שאני אעשה תפקיד די זוטר מלא עבודה שחורה בגדוד, מפקד מחלקה גדודית,

ולאחר מכן תפקיד שלישי- אהיה קצין חימוש גדודי. התפקיד "העילאי" של החיל שלי. זה שכל קצין וקצין צריך לשאוף אליו ע"מ להתקדם ולהיחשב.

לא שאני רוצה להיות קח"ש.

למה שאני ארצה להיות קח"ש? מה עשיתי רע? אני לא קצין טוב?

למה שאני ארצה בגיל 23 לעשות שבת בבית שבת בגדוד במשך שנה- שנה וחצי. מה, אני לא רוצה חיים?

 

אבל הסכמתי ויצאתי שמח לבב מהראיון.

ואכן לאחר שלושה חודשים סיימתי את תפקידי הקודם והגעתי למקום שאני נמצא בו כיום,

תפקיד שרגשותיי אליו מעורפלים.

אני אוהב להיות מ"מ. אני מת על החיילים שלי ועל הפלוגה והם עלי.

מצד שני, בפן המקצועי... זה די חרא. גיליתי שאני שונא את החיל שלי. אני שונא את מה שאנחנו אמורים לעשות.

זה שגם לא היה לי קח"ש, או יותר נכון שהוא תמיד לא היה בבסיס, רק טרם לאווירה והפכתי למעין קצין ממורמר.

והמשכתי להצטיין בתור מ"מ, אבל נתתי לצד המקצועי שלי לצנוח מטה.

 

וזה לא הפריע לי. לא כי לא למדתי בכל מקרה, אלא כי הגעתי למסקנה שאני יכול להרשות לעצמי להיות בינוני. דבר שמעולם לא הרשתי לעצמי.

במיוחד כשלא הייתי מאושר, לא שיש מקום לאושר לתפקיד הקצין. זה סתם ערך מוסף נחמד.

ההחלטה האבסולוטית- אני לא רוצה להיות קח"ש, היא שנתנה את השורה התחתונה לבסוף.

 

השבוע גיליתי משהו נחמד.

אני שוב מסיים תפקיד מוקדם. שוב בשלושה חודשים.

אני כבר מקדים את המחזור שלי בחצי שנה של תחלופת תפקידים.

 

ותפקיד שלישי זה כבר לא צחוק. זה תקן סרן. זה קבע. זה תפקיד ארוך יותר. זה תפקיד קח"ש בעיקרון.

והופה- בהצעות התפקידים שלי קיימים שני תפקידי קח"ש. ואחד אפילו של גדוד שריון. הגדוד שלי, של הסדיר.

לשם בחיים אני לא אגיע. אני מכיר את אנשי המקצוע, אני שונא אותם.

התפקיד השני הוא של יומיות. לא רוצה יומיות.

וישנו תפקיד שלישי, שהוא הרע במיעוטו ולכן ביני לבין עצמי החלטתי עליו. סמ"פ סדנא.

 

הייתי אתמול בראיון אליו. אצל אלוף משנה. הוא אהב אותי, התלהב ודאג לומר זאת. והוסיף שכנראה הוא לא מאייש את התפקיד.

ישבתי שם ובהיתי בו במבט של "אז למה לעזאזל הייתי צריך לשרוף חצי יום בשביל להגיע לפה ולהתראיין...?!"

כשהוא משועשע מבטי הוא אמר שהוא מחפש קצין מבצעים. הוא רוצה אותי.

אני לא. אני רוצה פעילות א'. אני חושב כלכלית. אני חייב לצאת מהבית ובשביל זה אני צריך פעילות א', לא ז'.

הוא ממרום מושבו אמר לי שהוא בדרגתו יכול לאשר לי פעילות ב' במקום ד'.

אושר. מה הוא לא הבין ב"אני רוצה פעילות א'!"...?

 

אוף חיל מטומטם עם חרא של תפקידים.

 

 

ונמאס לי לכתוב "אני אני אני אני"

אני לא המג"ד שלי.

אני צריך קצת "אנחנו"

אבל אין לי שום דבר בכיוון.

אולי כשאעבור תפקיד ויהיה לי זמן.

 

ישמרכם סנטה פיות קטנות שלי!

 

 

נכתב על ידי Dum Dum Philosophy , 30/12/2010 22:37   בקטגוריות אופי אינו משתנה, אני והוא, ביסקסואלים, גאווה, גייז, סרקזם, ציטוטים, קצונה, ציניות, שנינות שכזאת, אהבה ויחסים, סיפרותי, פסימי, צבא, שחרור קיטור  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



נשימה, אושר!


אפשר לסכם את ארבעת החודשים האחרונים שלי בצבא, ובמיוחד את החודש וחצי האחרון,

כרדיפה מתמדת אחר היגיון, רציונאל ומשהו שמקובל על בריות העולם בעולם שחושב.

בלי למצוא את זה.

מחלקתי המלבבת נבחרה לייצג את הפיקוד בתחרות מטכ"לית.

וכשיש תחרות, שמתבטאת כביקורת, עולם הצבא מתחרפן.

שאלו כל אחד שהיה בצבא או בצבא מה זה 'ביקורת אכ"א'" ולפי המבט מבוהל בפרצופו תוכלו להתחיל לנחש על מה מדובר.

רק שכמובן, מאחר וזו תחרות, הביקורת המטכ"לית שלי הייתה הרבה דקדקנית.

 

זה התחיל בכך שלפני שבועיים הפסקתי לישון. מה שבהתחלה היה די קשה כי יש איזושהי דרישה מטומטמת של הגוף שלי (ושם החלטתי על גט, ביני לבין הגוף שלי) לישון. לנח זה מעין דבר שאסור להזניח מתברר. ולא בגלל שהגוף צריך את זה בשביל תהליכים ביולוגיים אלא כי זה יוצר סיטואציות שהייתי מעדיף לעשות עם החבר שלי.

כמו למשל לראות נקודות אור.

או ליתר דיוק נקודת אור אחת גדולה ענקית שעולה השמיימה עם הקצין המקצועי שלי.

"איזה אושר. תמיד חלמתי על להעביר את הלילה אתך ולצפות יחד בזריחה..."

ואז הסתובבתי וראיתי אותו נותן בי מבט מטומטם.

הייתי עייף מדי בשביל זה אז פשוט המשכתי ללכת כשאני משאיר אותו ניצב כגוש קרח.

ואני לא מבין למה הוא נתקע. כלומר, אני חביב ונחמד ואחלה של בנאדם והוא צריך להודות לי על היציאה חסרת הפואנטה הזו שמלבד העובדה שיצאה לי מהפה בלי שליטה מעולם לא חלפה בראשי.

וכשיוצאים מנקודת הנחה שהוא הומו בארון, זה הרבה יותר מצחיק. אותי.

 

כשהזמן המשיך לחלוף והמשכתי לא לישון הידרדרתי לצערי למצב של זומבי עם עיניים אדמות שלא יכול לשלוט במה שיוצא מהפה שלו. ויש לי פה.

ובדר"כ אני גם לא שולט בו אף על פי שאני יכול, אבל אז היה לי לפחות תירוץ. רק שאיכשהו בדרך לא מובנת המג"ד שלי לא אהב אותו ולא קיבל אותו.

והוא מג"ד צעיר וחדש וזה זוועת עולם כי הוא לא מבין שום מדבר בשום דבר ורק מתלונן על כך שהוא צריך לנסוע בפורד כי לקחתי לו את הסופה.

האימה...

מישהו פעם נסע בפורד? זה הרבה יותר נח!

 

ואם נדלג לרגעי השיא השבוע, אז הייתי צריך להגיש תחקיר על כל שהמצח שלי נע ללא כל שליטה לעבר פינה של מסך מחשב ובעיקבות כך הוא נפצע.

המסקנה שלי אגב, לא התקבלה יפה. "יש לקשור את ראש הקצין למשענת הכיסא ובכך למנוע תנודות לא רצוניות של ראש האדם בעיקבות הירדמות ב4 לפנות בוקר לאחר שני לילות לבנים רצופים",

אבל לא מצאתי מסקנה מספקת אחרת לכך שפשוט נרדמתי על מסך המחשב. כלומר ממש ממש תרתי משמע. כל כך תרתי משמע שהמצח שלי עף לתוך פינת המסך וגרם להשפרצת דם ממנו!

 

ובשבת, למרות שאל תגלו לאף אחד כי אסור לעבוד בשבת, צבעתי את כל המחלקה שלי. אדום באדום צהוב בצהוב לבן בלבן כחול בכחול ושחור בשחור. בצהרי שבת, כשאני יושב על הריצפה בזוג המדים השלישי שלי שנצבע תהיתי לעצמי איזה עוד קצין יושב וצובע לבד את המחלקה שלו כשיש לו חיילים. אבל אני נחמד אז שיחררתי אותם הביתה.

טיפשות ראויה לשמה. במיוחד לאור העובדה שלמשך שאר השבוע שהגיע לאחר מכן הסרחתי מטרפנטין.

ומסילקון בגלל הדבקות של דברים.

מה שמזכיר לי שבאחד הלילות כשקצינת השלישות עלתה לישון בחדרה ב2 בלילה היא חלפה לידי בתקווה להגיד לי לילה טוב, אבל יצא לה "אתה מסריח מסיליקןו".

"כן, טוב. סליחה שהתפוצץ לי הציצי!"

 

הביקורת שלי נערכה בשלישי-רביעי. בשלישי בבוקר אחרי מסדר הדגל אספתי את שלל חיילי ונשאתי את נאומי לאומה.

"חיילים יקרים שלי. אני יודע שלפעמים אני מבקש מכם בקשות שלא נראות לכם ולפעמים את מבצעים אותן ולפעמים לא, ולפעמים אנחנו רבים, ולפעמים אני מאיים במשפטים,

אבל עכשיו אני רציני. אל תעיזו לפקפק במה שאני הולך להגיד לכם עכשיו ותבצעו בדיוק את מה שאני אומר כי אם לא, בחיאת סנטה ,אפילו החמור של המשיח בכבודו ובעצמו לא יוכל לעזור לכם!

היום מתחילה הביקורת. יהיו הרבה אנשים שיסתובו פה בגדוד שלא קשורים אליו. והם יתנו לנו ציונים על כל דבר.

לכן- מי שלא ישן, שישלים שעות שינה. במשך יומיים. ומי שישן, שעדיין ישלים שעות שינה. וגם במשך יומיים. ובעיקרון, ביומיים הללו אין עבודה אז יהיה נחמד אם למשל... לא תגיעו למחלקות. באמת שאני לא אכעס.

אל תבואו. ואם אתם רואים מישהו לא קשור שנע אליכם... הייתי שמח אם הייתי יכול להגיד לכם לברוח ממנו, אבל אני לא יכול, אבל בכל זאת תהיו יצירתיים בנוגע לכך שלא יתחקר אותכם. ואם כבר תופסים אותכם, אז כן- תגידו כן להכל. כן, המפקד שלי אחלה. כן, אני עובר הדרכות כל שבועיים, כן, מעולם לא זייפתי את חתימת מפקדי על טפסי עבודה.

ועכשיו- עופו לחופשי!"

 

במהלך הביקורת נשאלתי ע"י המבקר מה סטטוס תוכנית העבודה שלי.

בגאווה הצבעתי על הלוח שנמצא מעל המחשב שלי ואמרתי בלבביות שכל מה שבירוק, בוצע, ומה שבאדום לא בוצע.

המבקר עמד שם עוד מס' דקות במבט מטומטם ואני התחלתי להילחץ קצת כי אני די עמדתי במופת בתוכנית העבודה.

"אני עיוור צבעים...."

חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח

 

כשקצין המבצעים החילי ביקר אותי, הוא שיבח אותי על הידע שלי ובכל זאת אמר לי שכדאי לי לפנות לענף החילי שלנו בצאלים בשביל ידע נוסף למרות שמעולם הוא לא נתקל במושלמות כזו של ספרות חילית.

הסתכלתי עליו בחיוך.

"זה אני".

איזה אושר שהחיל שלי מכווין אותי לתפקיד הקודם שלי בתור מקור ידע.

 

בסיום הביקורת,

שאגב קיבלתי עליה "מעולה",

המג"ד שאל אותי איך אני הולך לחגוג.

 

"לישון".

ואני אתעורר בערך רק מחר.

 

נכתב על ידי Dum Dum Philosophy , 2/12/2010 18:00   בקטגוריות אושר, גייז, הומור, להיות אני, נטיות מיניות, ביסקסואלים, אירוטיקה הומוריסטית, גאווה, סרקזם, צחוקים, ציטוטים, קצונה, שנינות שכזאת, אהבה ויחסים, אופטימי, ביקורת, עבודה, סיפרותי, צבא, שחרור קיטור  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





66,454
הבלוג משוייך לקטגוריות: צבא , פילוסופיית חיים , גאווה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לDum Dum Philosophy אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Dum Dum Philosophy ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)