אשאר לי בבית,

אוכל לי קוגל.

אתגלח, מתישהו.

אגהץ את המדים, מתישהו.

אם ממש יהיה לי כוח אולי אפילו אשתה לי תה עם מקל קינמון ויין.

הציפייה למחר רק מוחצת לי את הרצון לצאת היום.

אני מרגיש זקן.

נוסעים במכונית, רק שנינו יחד.

אדל מתנגנת ברקע ולפרקים אני שוקל שהמכונית מנסה לנצח במהירותה את המקצב המתנגן.

אנו נוסעים בדרכים עקלקלות, פניות חדות, כביש צד, נוף אחר. עצים צרים על הדרך מכל הצדדים ואין אורות. רחוקים אנו מהארץ.

מגיעים למקבץ בניינים הנראה מרחוק. יישוב.

מטפסים במהירות גבוהה אף ממהירות המישור לראשה של גבעה נשאת ועוצרים. הנוף המשתקף עוצר נשימה.

עם הקריאה מבטי המהופנט מתנתק וראשי מסתובב אל עבר בית קרקע רב קומות עם חצר ענקית. אנו נכנסים פנימה, מבעד לדלת עץ גדולה.

חוצים את המבואה ונכנסים למה שנראה כמטבח. עמוס לעייפה במזונות וחתולה אשר נועצת את מבטה באדם הזר שנכנס.

יושבת כפסל דומם של אל-חתול מצרי ומקפיאה אותי בעינייה, האחת ירוקה והאחת כחולה.

אני ממשיך פנימה לאחר ההזמנה וחוצה לחלל נוסף תחת מעבר קשתי.

אולם גדול אשר הוסב לסלון. אינך יכול שלא להשתהות. קשה לפספס את המרפסת מעליך, של הקומה מעל. רק מבנים ישנים נבנו עם חללים כה עצומים שלתקרתם אינך יכול להגיע, אפילו לא בחלומתך הפרועים ביותר.

כשאני מתיישב על ספה אשר סופגת אותי לתוכה ומחממת אני צופה מולי באח.

כשאני סוקר קלות את האולם אני לא יכול שלא לעצור ולסקור בחדות יתרה את האוצרות הצפונים בו.

מעל אותו מעבר קשתי שחלפתי בו ישנו שלט מואר של ג'ינס. מעל האח ישנה חרב סמוראים שלאחר בדיקה הוכחה כאמיתית, חושלה בידו של אומן.

בקירות מתנוססים פוסטרים ממוסגרים של סרטי קלאסיקה כאלו ואחרים. הראשון שהבחנתי בו היה טומב-ריידר.

בהתלהבות יתרה, כשאני לא מסוגל עוד לעצור את עצמי, אני אץ למטבח ומספר לבעלת הבית על האוצרות האצורים בתוכו.

כאילו אני מחדש משהו.

כשצופים בעיני הילד המזוגגות שלי מתקיים סיור בבית, על שלל חדריו הרבים. על שלל דברים אשר אין להם עוד צורך כמו שולחן פינג פונג שקיבל לעצמו חדר משלו.

אנו יורדים למרתף, לחדרי האוצרות לפי כל הסרטים, האגדות והספרים.

גרם מדרגות משולט בשלטים שרק גורמים לי להעריץ יותר את בעל הבית מובילים למפלס תחתון. עם הדלקת האורות לבי מחסיר פעימה.

כילד הצופה במוכנת גלידה מתגלה לי שולחן ענק אשר עליו בנוי דגם של מפעל תעשייה, הרים, גשרים ומנהרות. רכבות.

אפילו בסרטים לא ראיתי צעצוע כזה גדול וענק.

אני חולף על פני הטיסנים ואץ להבחין בדקדוק המתקן. הכל מחובר בכבלי חשמל ועם הפעלת מתגים הרכבות מתחילות לנוע.

צופה בעיניים גדולות. כאילו רואה אני במציאות את תקומת תפלץ פרקנשטיין.

חוזר לסלון ורואה את סכינו של רמבו, החתום ע"י סילבסטר עצמו.

אני לא ידוע בתור בחור בעל זיכרון ולכן יצירות רבות לא זכורות לי.

אני לא ידוע בתור חנון אשר עוסק בדברים הללו אך אף גבר לעולם לא יוכל להישאר אדיש לבית שמעין זה.

טירת צעצועים.

בית מאגניב בטירוף. יותר מכל פארק שהייתי בו בעולם, והכל בזכות העבודה המרתקת שאכן חיים שם.

קאלי,

אלה שכמותך, האלים בירכו אותך.

פוקח את עיני ומן החשכה של עפעפיי אני צופה בחשכת הליל.

לאחר זמן קצר עיני רואות את מה שחזיתי שיראו, תקרה.

שוכב במיטתי ערום עטוף בחום גופי בפוך, כזחל בגולם.

עיני פקוחות אך אני לא רואה דבר מלבד מתארים שחורים על רקעים שחורים פחות.

אוזניי מקשיבות אך אינן שומעות דבר בל נשימותיי.

סחרחורת קלה, כאב ראש מתדפק בגולגולתי, כאב כבוקס בבטן וצריבה בגרון.

אני שונא זאת.

חוסר מעש. חוסר תעסוקה.

יותר מדי אנרגיות לא מבוזבזות אשר מדירות מגופי שינה.

ולאו דווקא תשישות גופנית מפחידה אותי אלא תשישות נפשית.

כאשר נפשי לא עסוקה היא מחפשת במה להתעסק ואין מסוכן כלילה ללא שינה שאין מה לעשות בו.

ראשי עובד ואינו מפסיק, למרות שאני מפציר בו.

אני צופה בחוסר אונים ברכבת הזו אשר דוהרת מראש הר אל מצוק שנוצר עקב קריסת גשר.

המחשבות רצות, התמונות מתחלפות, הזיכרונות צפים.

כל טריגר קטן מהזמן האחרון תופס תנופה וסודק את רוחי.

ראשי מריץ את חיי כסרט, ובדיעבד הדבר מתגלה כטרגדיה.

אני נזכר באנשים שפעם היו שותפים פעילים בחיי.

תקופות נשכחות מלפני 3-4 שנים מקבלות תיקוף חי עם חזרת אנשים.

האשם לא בהם, הם היו כרקע לתקופה אך עם הרקע מגיע העיקר.

אני לא מסוגל לשכוח את העבר,

וככיב הוא מתחיל לדמם שוב.

בלילות החשוכים של חוסר תעסוקה, כשאין דבר אשר מושך את תשומת לבי.

אובדן יקרים תמיד משאיר צלקות. פצעים. כאבים אשר חוזרים בגלים.

כאבים אשר אין אני מסוגל להתמודד אתם. כאבים אשר דוחפים אותי לחשכה כלילה.

שם, בחושך, מתעצמות הרגשות. תופסים נופח הפחדים.

חוסר הביטחון המתסמך על העבר. קטנותי. חוסר הרלוונטיות. חוסר האכפתיות של האנשים.

כרוחות רפאים עולים בראשי אותם אנשים שהיו כה קרובים אלי, שידעו עלי הכל, ומסיבה לא ברורה פשוט בחרו להסתובב ולנטוש אותי.

חוסר בגרות, ילדותיות. תמיד ישנם הסברים, תירוצים.

אך זה לא עזר אז, כשהייתי הכי זקוק להם.

זה לא עוזר עכשיו, כשעדין אני לא מסוגל להתמודד עם הגב שהופנה ואני מתרסק לאפר הנישא ברוח. 

ושוב בחילה,

כאב ראש,

ובטן חלולה.

גם כעת, כשאני מעלה את הרגשות על הכתב.

כחור שחור הבולע כל אור, אושר, שמחת חיים ואת התהליך שעברתי מאז.

עיני אדומות וצורבות, רק רוצות לדמוע אך אני מונע זאת. בכיתי עליהם כבר מספיק.

המחנק בגרון רק גדל ועדין אינני נכנע.

נשימות לא סדורות, דופק מואץ ובכל זאת אני ממשיך לכתוב.

ישנו אחד אשר אני מרחיק בכוח מזיכרוני. אני לא רוצה להעלות מאוב את תמונתו. אני לא רוצה לצפות בו בדמיוני כי אפילו שם המראה יטושטש ע"י דמעות.

הוא היה הנפש הכי קרובה אלי ובגלל בחור שלא הבין את העולם הוא נטש אותי.

אותה נפש טהורה אשר תומרנה באכזריות ע"י אדם לא בוגר.

זה קרה לפני שלוש שנים, כשהייתי בקורס הקצינים. כאשר הגעתי הביתה פעם בשבועיים- שלוש לשישבת, כאשר אין לי זמן לעצמי ובטח לא לשיחות טלפון במהלך השבוע.

3 שנים.

וכפצע פתוח עדין אני מדמם.

לא הצלחתי.

הדמעות יצאו.

חופש לאוצר טראומות כפתיחת תיבת פנדורה.

הייתי צריך להיות חכם יותר, אל לי להיות בחופש וללא תוכניות.