חיוכים, הבהובים, קולות מהללים, צבעים משתנים, אורות חולפים, נשימות, התנשפויות,

וכוס נוספת.

"תריץ אותן", וקריצה לברמן.

להסתובב, להסתחרר, להשתכר, לאבד את המציאות.

לסקור, לצפות, להסתכל, להנות.

לנוע, לרקוע, לענטז, לפנטז.

וכוס נוספת.

לא להרגיש את הדם הזורם בעורקיי, לא לשים לב לאלכוהול המתפרק בתאי גופי,

לא להקשיב לדופק,

לא לשמוע את פעימות הלב,

כמעט ולא לשים לב כי אוזניי בוערות מכאב המוזיקה באוזניי.

לרקד, לקפץ, לעלות על הבר, להתלות על הנברשת ולנוע כמריונטה אשר מבטיהם הרעבים של הבנים חובטות בי.

לזנק לרחבה, להיות במרכז ולהקפיא את הזמן.

לצלם, לתזכר, להזכיר לזכור.

וכוס נוספת.

לשכוח מהלפני, לשכוח ממה שהביא אותי, לשכוח מעצמי, לשכוח לנשום.

לנוע כתגובה לרעשים, לתנודות, לאורות.

לנוע ולא לנח.

לברוח.

ובסיום הערב, כשאין יותר מידי כסף בארנק, אין יותר מידי כוחות לתזוזה, כואבות כבר הרגליים וכאב הראש הוא זה ששולט,

לצאת אל הקור ולנסוע לדירה רעועה.

להתעורר במבוכה, לאסוף את הדברים בניסיון לא להעיר אף אדם ולברוח מהר.

השמש רק זורחת ואני כבר בחוץ מקווה שלא שכחתי כלום,

למרות ששכחתי איך למה ומתי הגעתי לאותה המיטה.

שבוע חדש מתחיל ואני יכול לשכוח מאותו מקום טוהרה, מקום הבריחה שלי.

מתיישב במשרד וחש את הקור חודר לעצמותיי.

לשים מוזיקה ולהתפלא כל פעם מחדש כשחיילים נכנסים אלי בשוק ותוהים לפשר המוזיקה, כי אני לא נראה כזה. דאבסטפ? אני.

באותם הרגעים אני גם תוהה לעצמי.

איך ומה קרה שהביא אותי לאן שאני נמצא.

כמובן שזה אני, אבל לא כיוונתי לשם. אני חושב. ואולי כן?

פתאום בדיקות איידס ומתחים נכנסו לחיי.

זה לא אני.

אבל אני לא אני כבר המון זמן.

הצלצול של המירס שלי עד לא מזמן היה she wolf של סיה.

לא כי הוא בשיתוף עם דייויד,

בגלל המילים המצלצלות "I'm falling to pieces"

מעולם לא הייתי סתום כל כך, מעולם לא הייתי חסר אחריות כל כך, מעולם לא הייתי טיפש כל כך, מעולם לא הייתי מעורער כל כך, מעולם לא.

מעולם לא הייתי אבוד כל כך.

מעולם לא הייתי תקוע כל כך.

מעולם לא היה מצב שלא יכולתי לנתח דברים.

עכשיו אני לא מנתח, אני רק מגיב.

ואני גרוע בזה.

מרגיש כמריונטה שהחיים חובטים בי למוות.

אה, אגב הזדקנתי בשנה.

איכשהו זה משפיע על הכל.

חודשיים ושבועיים לא כתבתי פה.

לא שלא היה על מה לכתוב, להפך, היה יותר מידי.

יותר מידי תנודות ורעידות, מחשבות ושגעונות, ודבר אבסולוטי אחד.

חוסר זמן.

אז במקום לכתוב, 

לצאת. לשתות. להשתולל, לבזבז, להיעלם, לא להספיק דבר.

חסכים שולטים בחיי.

פחדים. עצבות. דכאונות, אבדון.

חסר אמונה, חסר כיוון בחיים.

אני אבוד.

עם בעיות בריאות שלא מזיזות לאדם, כי זה לא משבית.

לעולם לא יעצרו על מנת לחשב. דבר ועוד דבר ועוד דבר עם ההיסטוריה של המשפחה שלי הופך לפיל.

אבל מתברר שבעיות לב לא משנות הרבה לצבא.

שגיתי. טעיתי.

הייתי צריך לעצור לפני לחשבון נפש, לרדת לעומקם של דברים.

לכתוב פה כי כאן אני מנתח הכי טוב שאפשר.

אבל אין לזה פנאי.

ישבתי מול צג המחשב ולא יכולתי יותר. הוצאתי את הפלאפון ונכנסתי.

למרות חוסר הנוחות, אשפוך את שאריות תוכני. כי ריקני אני וחלול.

אני הולך בחשכה לכיוון שאני לא רוצה, לא יודע למה ובייחוד לאן?

כי זה בטוח לא מוביל לאן שאני רוצה.

אבוד ללא יכולת יציאה מהמבוך הנקרא "צה"ל".

מה עשיתי...