ממש נהנתי היום. היה לי גם הרבה מה לכתוב ומה להגיד.

הבעיה שעל כל האושר הזה מעיקה חוויה אחת.

בשירותים.

כשאני לבד.

ויש בחור.

ערבי.

מזדקן.

עם זין שלוף.

טראומה.

ואני מת מפחד.

וזה נחקק בי כל כך עמוק שמהיום אני אפחד אפילו מכלב שנראה כמו הכלב שהיה לו.

אבל מלבד זאת היה כיף. באמת שכן.

אז אולי...

אני אכתוב את זה. אולי אני אכתוב את הכל.

אבל לא היום.

מחר.

במיטה אני מוגן. בצמוד למיטה יש לי מצ'טה. על הקיר בשליחת זרועה יש לי חרב וקומץ סכינים.

עכשיו אני מצטער שאין לי עוד את האקדח.

אני מתעורר ולא מבין. אני מהלך ולא מבין. נושם, אוכל, ישן, נח, לומד, מתרחץ, מחייך, מצחיק, דומע, מנקה, מתייאש.

אני לא מצליח להבין למה כל מי שסביבי חושב שאני בדיכאון.

סבתא חושבת שאני מצוברח, מתקשרת בפאניקה לאמא. אמא מאשימה אותי בכישלון בלימודים, שבגללם אני מדוכא.

בויפרנד אומר שאני נשמע כזה. חסר חשק, חסר חיים, ללא ניצוץ. קיים. נמצא אבל לא נמצא. אם מסתכלים בעיניים רואים ריקנות.

למה?

אני לא מרגיש מדוכא. אני לא יודע, אולי אני כן? אני אמור?

אני יודע שאני מאוכזב מעצמי. עשיתי טעות. כיצור מפגר שבחר בדרך מסויימת ולא מיצה אותה. הוא לא ניסה, הוא פשוט ראה מה קורה וניסה לסדר את זה שלא יקרה לו כלום. מימוש הפוטנציאל שלי שואף לאפס. אני זועם על עצמי שלא ניסיתי. מראש בחרתי שלא כי זה לא עניין אותי, ואין לי שום כוונה להמשיך בכך בעתיד ובמיוחד לא לימודים באותו המקצוע, אבל לפחות להתאמץ, קצת, אם אני כבר עושה את זה.

בויפרנד מנסה להזכיר לי שאני לא רוצה בזה. מעולם לא תכננתי להצליח ולא הייתה לי שום תוכנית לעתיד שאיכשהו קשורה בלימודים האלה. הרעיון היה לבוא, לראות, להוציא דיפלומה ושלום על ישראל.

אז תהיה לי דיפלומה, אין להתווכח על זה. אבל אני לא מרוצה מעצמי. הייתי יכול יותר. אם רק הייתי חושב.

זה הרגיש כמו תיכון כי אין כמעט בגרות בכיתה שלי, זה הרגיש כמו תיכון כי אני לא משלם על כלום. בגלל שזה הרגיש כמו תיכון התנהגתי כמו שהתנהגתי בתיכון. וזה לא מספק. לא אותי. ואני לא מבין למה כי באמת שאין לי שום רצון לעבוד במקצוע הזה בעתיד.

אני מתחבר יותר למקצועות הומאניים, אני אוהב יותר את התבונה, כפי שאני רואה אותה.

ישנה חוכמה בעולם, אבל חוכמה היא משהו נרכש מדברים חיצוניים ובתיאוריה עם קצת רצון כל אחד יכול להיות חכם.

תבונה זה משהו אחר. זאת חוכמה פנימית שאתה בעצמך מפתח ולא כל אחד יכול להגיע אליה. ככה לפחות אני רואה את זה.

זה כמו מתמטיקה ופילוסופיה.

אני אוהב את הפילוסופיה הרבה יותר מאשר את המתמטיקה.

למרות שבבסיסן הן כמעט אותו הדבר.

אני מקווה שזה יעבור לי, למרות שאני לא רואה איך. ואני אשם. הייתי צריך לראות מראש, הייתי צריך להתבגר, הייתי צריך להשקיע.

הגישה של "אני לא אעבוד בזה בחיים וזה משעמם אותי, אז אני לא אשקיע בכלל" ילדותית ומטופשת.

ושוב התכוונתי לכתוב פוסט מצחיק אבל אין לי שום חשק לכך. אני מקווה שבחמישי זה ישתנה. בחמישי אני אבלה את היום בת"א.

קסיופאה, ארס, בסט, כרונוס, נימפה ובויפרנד. אולי הם יצליחו להוציא אותי מתחושת ההחמצה הזו.

אני כל כך מתגעגע אליהם. במיוחד לארס, שהוא מיוחד. אני מעריץ אותו. אם הייתה לי אפשרות לבחור במישהו שאני מכיר ולהיות במקומו, הייתי בוחר בו. הוא בוגר, הוא חכם, הוא מנתח מצויין מצבים. הוא מקסים.

הכי מדהים אותי היא הגישה שלו, העיניים שלו. כל מה שהן משדרות זה "אני מודע לסבלות העולם, אני יודע שהעולם הזה רע, ובכל זאת אני אחפש את התמימות הגלומה בכולם". העיניים שלו אומרות הכל. תחינה לנאיביות שתתאים לו, למרות שהוא מודע לסביבה ולכולם. מעטים האנשים שיכולים להישאר אופטימיים ולתור נואשות אחר חיי האגדות שהם רוצים לעצמם.

'אם להודות באמת דאם דאם, ממזמן אתה לא כותב דברי חוכמה.'

כאירוניה מוחלטת לאור הבנתי שאני לא חושב, התחלתי לחשוב ביתר מרץ.

כאיש זקן אני נזכר בעבר, מקיומי הנשכח. נזכר שפעם ידעתי לכתוב, פעם הרגשתי שאני כותב. הרגשתי חכם וכתבתי חכם.

כאיש צעיר חסר כל אין לי את היכולת להבין שדברים שעברו, יתכן ולא יחזרו. שדברים שעשיתי אולי ואני לא אוכל לעשותם שוב.

בתור צעיר נמהר, אין לי את הגושפנקא להבין דברים מיסודם, אין לי את הסבלנות, אין לי את החשק לחכות ולראות מה קורה.

אני רץ ולא מסתכל לאחור.

אני לא יכול לכתוב יותר כמו שכתבתי אז. אפילו אם אני ממש אתאמץ לא אוכל. דברים השתנו בי, האישיות שלי התנפצה לרסיסים והורכבה מחדש.

אני לא חושב שאם תקראו את הפוסטים הראשונים שלי, אתם תוכלו לזהות אותי. זה לא אני, זה מישהו אחר. מישהו שהיה מיוסר יתר על המידה. עכשיו אני רחוק ממנו. בגיל 18 עליתי על האוטוסטראדה של ההתבגרות. נסעתי כל כך מהר שלא עצרתי אפילו לשנייה לראות מה אני מפסיד. כצעיר להוט, עשיתי הכל בלי להניד עפעף או לחוש פקפוק. לא הזזתי את ראשי ועיניי, לא סטיתי מהדרך. ישר, ישר ישר. כסוס שראייתו מוגבלת דהרתי בלי לשים לב לדברים שאני מאבד, לדברים שאני הורג בי.

דברים אחרים באו במקומם, מילאו את החללים ויצרו ישות חדשה שאפילו לא שמה לב שהיא עולה על חשבון השנייה.

הפיכה שקטה, כל כך שקטה שאף אחד לא שם לב. רק לאחר מספר חודשים, שנזכרים שמשהו חסר ומחפשים אחריהם.

ועכשיו מאוחר מדי.

אני לא מסוגל לכתוב דבר חוכמה כי אני לא חכם.

אני לא יכול לייצר משהו עמוק, חשוב, משמעותי, מרהיב.

אין בי את החלפים הללו עוד. הם הוחלפו במשהו אחר.

רדוד. מצחיק. שגרתי.

דברים שגורמים לי לכתוב על החיים שלי, ולא על דברים שמאתגרים אותי לחשיבה.

אני צריך לקבל זאת, להבין שאני צריך להספיד את מי שהיה פעם אני. אותה ישות שאני רק רוצה לחזור אליה, שהערצתי אותה ואת דרך התבטאותה. הרעיונות, הסחיפה, המהות, היא הייתה עליונה.

הפסקתי לחשוב כי יש בי פחד.

ישנה השערה, שאני לא כל כך מאמין בה, שיש לי קוראים.

אני חש שאותם קוראים דורשים ממני דברי חוכמה, ואני חייב לתת אותם. אבל אני לא חכם ואני לא מסוגל לתת, אין בי שום מחשבה ערטילאית שאני יכול לחלוק בה את הבלוג. ואם אין, אז אולי עדיף לשתוק רק על מנת לא לאכזב את הקוראים.

כי מי לא רוצה להיות חכם?

ארס שאל אותי למי אני כותב את הבלוג, ועניתי את התשובה המתבקשת "לי".

וזה נכון. אז למה אני מייחס חשיבות כה רבה למה שהקוראים יחשבו עלי?

כי זה עלי.

מעולם לא יכולתי להתעלם ממה שחושבים עלי. אני לא יכול להתעלם, אני לא יכול לשים זין.

ובכל זאת, לא לכתוב זה לא חלק ממני. בתהליך הזה שעברתי מאז שפתחתי את הבלוג כמעט לפני כשנה והשתנתי, אני לא יכול בלעדיו. הוא הפך לחלק ממני. הוא הפך לחלק מההבנה העצמית שלי.

כשאני כותב, אני מבין את עצמי יותר טוב כי למרות שכל המחשבות מסתובבות להן בראש שלי, הן לא מסודרות ולפעמים רק לאחר שאני כותב אני באמת קולט את עומקן.

אז זהו זה. הנני, טיפש.

בויפרנד חמוד. הוא הומניטארי. הוא לא רוצה לעשות סקס כי זה יגרום לרעידות אדמה.