"ברזלן תורן, כאן שמיר גימל. הגיעו גלגלים, עבור"

הכירו נא משפט שכיח בנדב"ר. נוהל דיבור ברשת. אותה שפה נורא "סודית" שמלבד האויבים שלנו, אף אחד לא כ-זה בקיא בה.

ומי שבכלל לא קרוב ללהבין, זו שפת ה"קודים" שבה מדברים במערכות הקשר בצה"ל, בין המכשירים.

הפירוש של משפט כה מורכב זה הוא: קצין תורן, מדבר הש"ג. רכב הגיע.

בפירוש חופשי כמובן, כי כאמור, אני רק קצין ולא אויב כך שאולי רמת הנדבר שלי אינה גבוהה מספיק בשביל לפרש.

בשבת האחרונה נפל הפור והבסיס חלק את אושרו עמי, וכך נשארתי לסגור כאשר אני מתפקד בתור קצין האבטחה השרמנטי משהו.

בהתאם לכך לא הייתה לי בעיה שמשפטים כאלו יפלטו ממכשיר הקשר שהיה צמוד אלי,

אבל זו כבר בעיה כשמשפט זה נשמע מתוך המירס שלי.

ידעתי שאני לא צריך לשים בש"ג מג"בניק!

עכשיו, בגדול, אני שמח בחלקי בכל הנוגע ללהיות קצין כי אני מטורף על התפקיד שלי, אבל כמו שחייל רגיל אינו אוהב שמירות אני לא אוהב להיות קצין תורן.

מהסיבה הפשוטה שאני לא אוהב לקפוץ. וחייבים לקיים הקפצות בכל יום.

אני לא רוצה להגיד שאני עצלן שסולד מכל תנועה פיזית, אני צורח את זה ומסתובב עם שלט על המצח שלי.

נו, באמת. אם הייתי אוהב כושר והיה לי את הפרופיל לכך הייתי הולך לקרבי. במקום זאת השחזתי יותר את מוחי הנעלה והשתמשתי בכישורי לשוני על מנת להביא את עצמי לאן שאני נמצא כיום.

אבל אין שום קשר בין המציאות לבין חריפות לשוני הנגררת ממוחי. לא משנה עד כמה אני חריף זה לא מביא ביטוי פיזי לכך,

ובאמת שניסיתי כך שאם יורשה לי להגיד, פרופסור אקס, מות!

סגרתי שבת עם אחד המפקדים התורנים היותר אדוקים בהלכות הפקודות (צהוב רצח שאפילו GLEE היו מסתנוורים) אשר מין הסתם, דרש ממני לקפוץ לקצה השני של הבסיס ומי יודע איזו מלחמה הוא חשב שהוא נכנס אליה.

אני, בתור קצין אחראי מוביל ומנהיג, שילחתי את כיתת הכוננות קדימה, בלעדיי.

בסוף ההקפצה כאשר הפרצוץ של המפקד הפך ליותר מללא נסבל, שאלתי אותו בנימוס רב ובהתחנחנות, "מה לעזאזל הבעיה שלך?"

מתברר שהוא לא הבין את המהלך המבריק שניהלתי בזמן ההקפצה. הוא לא הבין למה אני לא הובלתי את הכח בחתירה למגע.

אידיוט.

אני: "מה זאת אומרת? מה הדבר הכי חשוב במערכה? מיקום המפקד. נכון?"

מפקד: "נכון".

אני: "יפה. אז אני בחרתי שהם יובילו מהסיבה הפשוטה שאני רובאי 03 בלחץ והם רובאי 07 בראבק". (והם גברברים צעירים שמחוייבים להישמע לפקודתי ולכן הם עושים מה שאני אומר להם בהסוואה לכך שאני עצלן)

כמובן שאותו מפקד תורן, בסיום המשמרת שלנו בראשון, הילל אותי ואמר שזו הייתה החלטה מצויינת.

ברור שמצויינת, אני לא רצתי. כבר פתיחה טובה.

פורים.

חג. שמחה. אושר. אלכוהול במצוות אדוניי.

מות!

סעמק אמק! סבבה?

סבבה!

הבסיס המלבלב שלי החליט להקים קרנבל לילדי הקבע מה שאומר שאני אחזור מקוצרת ע"מ לקום בשעה מוקדמת מדי בבוקר בראשון בשביל להקין דוכן, להתחפש, ובנוסף להיות בייביסטר של מליון ואחד ילדים.

וכמובן כשיש את המסיבה לנו, בפאב, אני אהיה כבר בשטח מתרוצץ לי ומנהל מלחמה.

ממש אחלה חג.

ישמרני סנטה,

שמישהו יפיל כבר את הפוץ החוצפן הזה שהחליט שהוא מכשפה והוא יכול ללכת על המים עם נזר קוצים לראשו, בשביל הסטייל.

ללא הוא והמולטי-דרמה של מאהביו אולי לא הייתה נפוצה בעולם אגדת השקר הזו עם משולש ברמודה של קדושים.

גם כן אפליה מפגרת. משולש זכרי. נו, באמת.

מי המפגר שחשב על זה? כאילו, זה רק אני או שלמשל משולש הוא משהו ש... נמצא נגיד בנקבה? בבתולה?

ואם כבר, אז עד כמה לא יוצלח אלוהינו האדיר והכל יכול?

כלומר, עם כל הכוח העצום שלו, הוא לא היה יכול לגרום לגברה שלו לותר את קרום הבתולים?

ויש מצב שהוא יכול להכניס להריון נשים בהנף יד,

ובאותה הנשימה יש מצב שיש לו אחלה מכונית מרוץ. נחשו למה.

וחלילה לי לרמוז שיש לו על מה לפצות, כי הרי, הוא כל- יכול.

אה, הפואנטה.

ולנטיין.

ללא כל ההקדמה שלמעלה, אז ולנטיין לא היה קיים. קדוש, או שלושה קדושים. כלל לא משנה לי.

ללא הפוץ הם לא היו קדושים ועל כן לא היה נחוג שום חג. בין אם זה רשמי ובין אם לאו.

שום חג לאהבה, שכעת נראה לי כמעין פצצת מיימן שזורעת הרס במשעולי לבי,

החביב הנעים והלבבי, ללא כל צל של ספק.

אני לא מבין.

אני הומו.

אני תימני.

אני אשכנזי.

אני סוג של עתודאי.

ואני קצין.

לא מספיק?!

עוד סבל?!

למי אכפת מזוגות מאוהבים?

הלוואי וכל בן ובת שיקבלו זר ורדים ידקרו מהקוצים,

ומי ייתן וכולם ישמינו מהשוקולדים!

זה מה שיש לי להגיד לכם, לעולם, ולולנטיין המרגיז.

חג.

בטח חג, למה לא? שכולם יהיו שיכורים מאושרים שמחים עם לבבות,

אני אהיה זרוק באמצע שטח של שום מקום ואקלל את הרגע שיש לי מירס שמטגן לי את המח המרהיב שלי.

ובטח גם יהיה לי קר, כי קר. ובטח גם האוהל יקרוס עלי בלילה.

וזוגות היונים יתכרבלו יחדיו תחת הפוך החמים כשאני אסלק מעלי עוד שכבה רטובה של טל.

ואני חייב להגיד שזה לא שהייתי חוגג עם בויפרנד את הולנטיין,

אבל כעת כשאני לבד אני חש חובה מוסרית וערכית לשנוא ולתעב את החג הזה בדיוק כמו כל יצור אנושי אחר שאינו נמצא במערכת יחסים.

אז מי אתי?

הוא רואה אותי, צופה בי, קורא אותי כמו שמעולם לא קראו.

כל תנועה, כל מחווה,

כל הרגשה וכל מחשבה.

הוא יודע.

הוא שם לב. הוא יודע איך להגיב.

הוא לא שופט ולא כועס, לא מעל פני השטח בכל אופן.

הוא אוהב אותי ומכבד,

הוא מוקיר ומעריך.

הוא רוצה אותי לידו אף על פי שאני העדפתי שלא.

ולא בגללו אלא בגלל כל השאר.

אם כבר, אז הוא זה שהופך את הכל לנסבל.

כל פעם מחדש אני מתפלא על ההבנה שלו. על ההפנמה ועל הביטוי שלי בדבריו.

איכשהו, כשהדברים יוצאים מפיו הם טהורים, מוחלטים ומבטאים אותי בצורה האולטימטיבית ביותר.

זה היה מרתיע אותי, אם הוא היה הופך לאויב שלי. כי הוא לא שווה לי ערך.

הוא חזק יותר.

אני ירא מפניו. באותה המידה שאני מתפלא על כך שהוא קורא אותי כמו ספר פתוח, זה גם מפחיד.

אני משקשק מפחד.

לעיתים, ישנם דברים שאני לא רוצה לפתוח, והוא, הוא בכל זאת רואה.

אני מודה לסנטה כל פעם מחדש שהוא, אותו יציר חזק הפך למגני.

הוא יכול לעשות דברים שאני לא יכול לעשות. ואפילו, אין לי כל צורך (אף על פי שאני לא בטוח שישנה לי היכולת)  לתמרן אותו לצרכי. כל מה שאני צריך לעשות, וזה הדבר הכי פשוט בעולם, זה לדבר אתו.

הוא פועל לטובתי יותר מאשר אי פעם שיערתי, ולעיתים הוא עושה זאת גם מאחורי גבי.

אני אוהב אותו כי הוא אדם טוב.

אני אוהב אותו כי הוא מצחיק אותי.

אני אוהב אותו כי הוא קשור לדבר שמסיח את דעתי,

אותו דבר עצום, שהפך לעצם מחנק בגרון של חיי.

אל נא תטעו ותחשבו שאני מאוהב בו. אני סך הכל שמח שיש לי אותו שם,

בצבא.

כי שם אני כל הזמן. ושם אני משתקע.

לשם אני בורח. זהו מעין התירוץ של חיי.

אני שמח בצבא. אני מאושר שם.

אני מאוהב בתפקיד שלי.

אני קורן.

וזה האנשים. וזה אותו אחד.

והוא לא המפקד שלי. אבל הייתי מת שיהיה.

ובעניין חיי,

 little piece of heaven turns too dark