הרבה זמן שלא כתבתי.
המון.
ורציתי, אבל איכשהו, אפילו כשמצאתי זמן, העדפתי לעשות משהו אחר.
החיים שלי נעו וזזו וכבר המקום הזה שהיה מרכזי בחיי נזנח. לא רק שהוא שולי, הוא אפילו ולא מקבל כמעט תשומת לב.
וכן, זזו דברים.
בין השאר גם אני.
אני בתפקיד חדש. תפקיד שלא רציתי בגלל שלל סיבות אבל גיליתי שלא הכל נוראי כל כך.
אני עומד בראש הפרמידה ואני מדבר אך ורק עם דרגות בכירות.
ואולי זה הפרמטר שלא התחשבתי בו כששקלתי את צעדי בביטול המועמדות לתפקיד.
לא התחשבתי בכך שאלוף- משנה מקבל הרבה. והוא יכול לקבל כמעט כל דבר אם הוא מקומבן כמו המח"ט שלי. וכשאני מצטייר כקצין טוב בעל רזומה עשיר והמלצות מעולות, המלצות שאפילו אני החוורתי כששמעתי, הגיוני שהוא ירצה אותי מבין שאר המועמדים.
כן, הייתי בולט.
כן, לא התנגדתי בחריפות בראיון.
כן, הצטערתי על כך.
כן, אני מתגבר.
כי לא הכי כל כך נורא.
אף על פי שאני עושה יומיות.
ואף על פי שזה רחוק אימים מהבית שלי ולכן אני סוגר בבסיס פתוח כשאין נפש חיה באזור. או חשמל בחדר שלי.
אבל זה טוב. זו תקופה שאני יכול להשקיע בעצמי כי יהיה לי הזמן.
להוציא רישיון לבסוף.
וכמובן... לבסס לעצמי מעכת יחסים.
עד כה ברחתי מהשניים. לכל אחד יש את הסיבות שלו, אבל הרוב מסתכם בנוחות. ברעיון המטופש שאני תמיד יכול להשתמש בתירוץ של להאשים את הצבא ואת המערכת.
כי התפקיד שלי היה מגביל אותי לבסיס. כי לא הייתי לעיתים קרובות בבית.
ובכן, זה כבר לא כך.
ואני שמח. כי אף על פי שאולי לא רציתי בכל מאודי את התפקיד הזה, הוא אתנחתא.
אתנחתא שאני אוכל לנצל לטובתי בלי להפסיד משהו מהקריירה הצבאית שלי.
ואט אט זה מתחיל להצטייר כאילו באמת תהיה לי אחת. אני אפילו חתמתי עוד. ואני עוד לא בקבע.
אבל רק עוד חודשיים ו13 יום, בשביל לקבל משכורת של סרן, לפי התקן שלי.
אני מפחד. בעיקר בגלל חוסר הכיוון שלי בחיים.
אני לא רואה את עצמי כאיש צבא. אני לא רואה את עצמי מסתובב עם דרגה מעבר לסרן.
אבל לצערי...
אני לא רואה את עצמי בחוץ. אני אהיה עובד עצות. זה להתחיל מכלום, מחדש.
אני לא יודע מה אני רוצה ללמוד. אז כן, למדתי לפני ויש לי דיפלומה מלבבת שאני אפילו לא מנצל. אבל אני לא רוצה לעבוד בזה. ובטח שלא להשלים למהנדס.
אבל מעבר מלהשתעשע ברעיון של ללמוד היסטוריה ופילוסופיה בשביל הכיף, אין שום דבר אחר.
ואני פרקטי, בערך. ולא פילוסופיה ולא היסטוריה יעזרו לי להתפרנס בעתיד.
ועם זאת, אני קצין. ואני טוב במה שאני עושה.
אז אני נשאר בינתיים שם.
ואני מתבייש.
כי אני רואה את עצמי כפחדן.
לא כאחד שלא יודע מה הוא רוצה לעשות בחיים ולכן הוא כרגע מבסס תשתית שתספק לו פרנסה ותעסוקה עד שהוא יחליט.
אלא כאחד אבוד. שלא רוצה להיות מלצר ולא יודע מה הוא רוצה ללמוד.
כנפש מטופשת שאין לה מנוח ואינה מוצאת כיוון בחייה, מתחבאת מאחורי מדים.
וזה לא קשור להיותי קצין.
וזה אולי אפילו לא קשור לזה שאני במערכת.
אולי אני סתם אחד שפוחד לצאת מהמסגרת.
פשוט...
פחדן.
שמתבייש בעצמו.
במיוחד כשכל הזמן צוחקים על אלו שנשארים בצבא בגלל הסיבות האלו. של חוסר ודאות והיתמצאות. כאלה שמפחדים לצאת החוצה כי הם לא ידעו מה לעשות עם עצמי.
אני בדיחה מהלכת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy