זאת אחת השאלות הכי גדולות בחיים שלי-

למה בזמן שאני בתקופה ממש גרועה מכל בחינה אפשרית ואני לא רואה שום אור שמראה את הדרך החוצה ממנה, ובעיקרון אני מרגיש כנפש אשר עומד ליד שערי הגיהינום ורק מחכה לרגע שהיא תשתחרר מגופה הגשמי ותוכל לצעוד פנימה...

אני פאקינג הפי?!

כלומר זה כל כך אבסורד שזה מדהים! זה כמו שאני אהיה בסביר בחורף ואז אתפשט כי חם לי.

זה לא הגיוני לחלוטין. אני לא אמור להרגיש ככה. אני אמור להיות מריר, פסימי, ציני, דיכאוני ורואה שחורות. המצב שבו ככל הנראה אני מרגיש הכי נח בעולם כי זה הכי מוכר לי. (מתברר שנפש האדם לא הגיונית)

אבל לא. למה שאני ארגיש נינוח? אז במקום להתחיל לחשוב על דרכים להרוג את עצמי אני מחייך. ומדלג. וזה נורא.

הפעם האחרונה שזה קרה לי זה היה בחופש הגדול. מרוב דיכאון אי- שינה ולוחות זמנים כל כך לא מסודרים כמעט ולא אכלתי. ולא התלוננתי לא הייתה לי בעיה להיות דכאוני, כי שוב- זה נח ומוכר לי. ואז הייתי אצל סבתא שלי. והיה לה סיר תפוחי אדמה ברוטב והיה לזה ריח כל כך טוב שפשוט טרפתי חצי סיר.

וכמובן שרמת הסירטונין שלי קפצה לגבהים שמעולם לא הכרתי. ביחס לתקופה שלא אכלתי כלום ההפרשים בין הריכוזים היה דבר מרהיב. זה כמו לתת למנורה מתח של 1500v- היא מתפוצצת. (או שלא, לא ניסיתי). 

וסבלתי מזה. ממש סבלתי מזה. כי לא הייתי מוכן להיות שמח או עליז או גם זה וגם זה. הייתי בתקופה שזה פשוט לא היה בא בחשבון. וזה דפק לי את החיים. במשך 24 שעות לערך אני קפצתי ודילגתי וחייכתי ונתקעתי בשולחנות וקירות ובתקרה באוטובוס וזה היה מעצבן!

אם זה נקרא אושר אופורי, לא תודה. אני מעדיף משהו במינון יותר נמוך. רק בשביל שאני באמת אשרוד.

ואחרי ניסיון מריר זה תמיד ניסיתי לא לקחת פחממות בכמויות אדירות אחרי כמה זמן שאני כמעט ולא צורך אותן. ואני לא ממש הקפצתי לעצמי את רמת הסירטונין. אבל יש לי את אותם הסיפטומים.

ואתם בטח אומרים לעצמם 'מה הוא מתלונן?'

אז דעו זאת- אני רבע פולני. אני מתלונן משמע אני קיים.

אבל לא באמת. זאת פשוט צורה כלשהי של מצוקה. שכן היא נותנת תחושה טובה ואנשים רבים מייחלים לה. אבל לא בשבילי. זה יותר מדי בשבילי. לא עכשיו. שום דבר לא השתנה שאני ארגיש ככה, זה אמור להיות רק בשל ריכוזים לא מאוזנים בגוף שלי. לא כך אני רוצה לחוש אושר, לא בגלל זה. זה זמני לחלוטין, אני רוצה משהו שימשך יותר מ24 שעות. משהו שיגרום לי לקום ולחייך ולא לקום להבין שאני נושם ולשאול את עצמי למה לא תליתי את עצמי מהרגלים.

אבל שאני אומר שדברים לא השתנו אני טועה במקצת. כי משהו כן זז בחיים שלי. אבל אני מפחד להגיד את זה כדי שזה לא יעלם. כי זה חדש. זה לא מוגדר, אין לזה פרק זמן ארוך מספיק בשביל להגיד משהו בנוגע לזה. זה מסוכן להגיד. במיוחד לבדדניק כמוני.

אני אכריז על זה, וזה יעלם כלא היה. ובעצם ההכרזה אני נותן תקווה, שאיפות וציפייה. למשהו שיתכן שבכלל לא יתקיים.

התסכול שהמחשבות האלו גורמות לא נותן לי מנוח. אני פרנואיד מתברר.

אבל לאור התרחשויות חיי אני חייב לפקפק במשהו שנותן קצת קצת אור כי אני כבר עכשיו, אחרי כל כך הרבה כישלונות ואכזבות אני מאמין שהוא יעלם כלא היה.

אבל אני אגיד בכל זאת. כי פה אני אמור לשפוך את זה. זאת אחת המטרות של הבלוג הזה. אז אני אהיה מתוסכל ומדוכא עוד יותר שזה לא יעבוד. נו מילא viva la death.

אז מישהי נכנסה לחיים שלי. (פאקינג סופרייז, זאת בת -.-) אבל זה לא משהו רומנטי או אינטימי או כל דבר שקשור בזה (ולאו דווקא בשל היותי נמשך לבנים) אלא משהו שנקרא 'רעות'. אחווה כזו. ועכשיו אני מעקם את הפרצוף כי עשיתי בדיוק מה שאמרתי שיקרה. נתתי לעצמי תקווה בכך שכתבתי את זה. כי זה קטע ניובי כזה. ואנחנו לא מכירים כמעט אם בכלל. אבל היא נותנת לי תקווה. היא גורמת לי להרגיש טוב.

היא מסוג האנשים שאתם אומרים לעצמכם: "כזה אני רוצה לחג". פשוט גזור ושמור.

אז יש לה חבר. ויש לה חיים. בדיוק מה שלי אין.

אבל היא ממש משמעותית בעיני. כי כשאני במחשב, אני תמיד מתחבר לאיסי ולמסנג'ר ו... זה נשאר ככה. אני מתנסה להתחיל שיחות אבל לרוב הן דועכות ממש מהר מה שנותן לי את התחושה שאני לא שווה כלום ושאני חסר חשיבות. כי לאף אחד לא מזיז אם אני מחבור או לא כי בכל מקרה הם לא מדברים איתי.

ואז פתאום פוף שלחו לי הודעה באיסי. וזאת הייתה היא. ואני לא זכרתי מתי בפעם האחרונה התחילו איתי שיחה שלא היו צריכים ממני משהו. אני מצטייר כאן כממש עלוב חיים ומסכן ופתטי אבל לא אכפת לי. זה נתן לי הרגשה ממש טובה וזה מה שחשוב.

אז תודה לך.

ועכשיו אני בטוח שהיא תחטוף פניקה ותברח כל עוד רוחה בה. האירוניה שולטת בחיי.

כל מה שיש לי להגיד זה חבל.

דבר נוסף, זה שיש לי מחנה. אחרי שסגרו לי את האזור ואת החוג וכל רוממות רוחי הקטנה עפה לה כמו ציפור מאש וכל עולמי קרס כי זה היה המפלט שלי....

זה חזר. אפילו אם זה רק ל4 ימים שבהם ככל הנראה ירגיזו אותי ידפקו אותי וימרמרו אותי. הכל שווה את זה רק בשביל הרגשה של חצי שעה של אופוריה.

עד כאן מ"מרמורים (ע"ר)".

איך היית מגדיר את החיים שלך?
בתור משהו שאינו מוגדר.

מה בחיים לא תעשה? למה?
קעקוע. כי זה דוקר.

השלם את המשפט: החיים הם....
קומדיה יפה לאלו שלא משתתפים בה.

מה השאיפות שלך בחיים? מה תרצה לעשות בחיים?
להשתלט על העולם. להרגיש חי.

האם אתה חושב שיש ערך רב לחיי אדם בימינו?
תלוי באיזה צד אתה נמצא.

האם יש לך איזה שהוא משפט או מוטו לחיים?
'תמיד יש פעם ראשונה.'

השלם את המשפט: אם החיים נותנים לך לימונים....
אז אל תנסה להכין ספליט בננה.

האם אתה אוהב לחיות? האם אתה חי את הרגע?
אני אוהב את הרעיון של לאהוב לחיות. ולא אני לא חי את הרגע, כי אין לי רגעים ששווים משהו.

האם, לדעתך לחיות זה ליהנות מכל רגע / לדעת שיום אחד נמות, או ללמוד מהעבר ולצפות לעתיד?
לדעת שיום אחד אנחנו נמות. ואפשר לנסות ללמוד מהעבר אך לא להתפלא שאנחנו רק חוזרים עליו.

לסיום, כיצד היית משלים את המשפט: חייה ותן....
למות בשקט, אתם עושים לי "בזזזז" באוזן.

וזה מדכא הרעיון שכל השאלונים הם בלשון נקבה. אז בשביל עצמי שיניתי ללשון זכר. אני ממש מוכשר -.-

מחשבות ליליות 2. (וכן אני מודע לזה שלא לילה)

לפי כל פרמטר ראוי לבדיקה האנושות רואה את הקיום שלי בתור דבר צעיר, קטן וחסר חשיבות. בעצם היותי צעיר אין להתייחס למה שאני ורק בשל אי ניסיון החיים שלי, שהוא יקר מפז ומלמד הרבה.

אבל מעולם לא חשבו שאם האדם אינו לומד דברים בדרכו בחיים אינו הוא בעל ניסיון?

ונכון שזה בלתי אפשרי, כי עצם זה שאתם קיימים אתם לומדים משהו כי זה בעל כורחם. המח דואג לזאת.

אבל מה בעצם נקרא ניסיון חיים ובהשווה לגילי איפה אני אמור לעמוד בסקלה?

חיי עד כה היו קצרים. 18 שנה. אפילו לא שני עשורים של הסתובבות על פני האדמה (וכבר מתלונן =\) אבל מי אמר שמה שעברתי בזמן קצר זה לא מתאים בהשוואה לניסיון חיים לבנאדם בוגר יותר? או מאידך לצעיר יותר?

ניסיון החיים המדובר אמור לבוא כמשהו נוסף לאור קיומך או שאתה צריך לרכוש אותו ע"י למידה?

ומתי כן יתייחסו אלי? יראו בי משהו שיש לו קצת בינה ואין להשתיק ואולי לפעמים לנסות להקשיב אף על פי גילי הלא מופלג שרק "מבלבל בשכל"?

אני צריך לשקוד לעבור חוויות מיוחדות בכדי שיהיה לי את ניסיון החיים הזה?

כי הרי זה משהו אידווידואלי, אין יכולים ללמוד זאת מיד שניה אלא רק מיד ראשונה. צריכים לעבור את זה ולחוות את זה להרגיש את זה וללמוד מזה.

ויש אנשים אשר יגידו שפשוט "תזרום" עם החיים. 'הניסיון הזה כבר יבוא בדרך ואורך זמן אתה תראה שמקשיבים יותר.' ברור שיקשיבו הרי הזמן זז ואיתו גילי. דברים ישתנו ועם זאת גם הגישה של החברה. יקשיבו לי ואני ארגיש יותר מוערך.

אבל רק שאני אגדל יותר, שיוכלו לתת קרדיט למה שיוצא מפי. שיהיה לי ניסיון חיים ואהיה בוגר.

יש עוד סוג של אנשים אשר יגידו "שים זיין". ואני מקנא בהם, בגישה הזו. כי אני מעולם לא הייתי מסוגל ליישם גישה זו בחיי כלפי האנשים סביבי. הדברים שחושבים עלי יותר מידי חשובים לי.

הדימוי. זאת הבעיה, כי לא רק שהחברה מזלזלת בי לאור הדימוי שנוצר לי אלא שאני מזלזל בעצמי עוד יותר ממנה וזה מה שמסוכן פה. אני כל כך מסונוור ממנה ומאמין לה שאני אביא בסופו של דבר להרס עצמי.

אך למי בעצם לא אכפת? אפילו לאנשים אשר 'שמים זיין' למינהם אכפת מעצמם ומהדימוי שלהם. רק שהם מעבירים את מה שהם למדים ממנו למישור אחד, ואני לשני.

"החיים לא היו אפשריים אם לא היינו מתבססים על הערות אישיות, נקודות מבט ותדמיות." פרידריך ניטשה.

אז אני חי. מה שמעודד כי מסופו של דבר הזמן יעשה את שלו ואם אניח שאני אשאר בין החיים אז אהיה הבוגר שמתייחסים אליו.

אבל אני כבר עייף מלחכות שמשהו ישתנה בחיים שלי שאני ארגיש יותר טוב.

עייף מכך שאין לי יום ואין לי לילה. עייף מלהתעורר ולגלות שישנם חלומות שהם רק חלומות.

כי אני מנסה לשנות אצלי דברים, אבל זה לא עובד. אני נשאר באותו מקום ומרוב דריכות עליו יצרתי מכתש.

בתור יצור בעל חיים אני אמור להוכיח כל הזמן את קיומי, אבל אני לא  מצליח. אני לא מוכיח את קיומי, אני לא עושה שום דבר שאפשר לקרוא לו חיים. אני פשוט חי, קיים. זז עם הזמן ותופס מקום בגלקסיה.

היה אפשר לחשוב שאני לא מצליח לעשות שום דבר כי פשוט אין לי זמן, כי בעולם כמו שלנו זמן זה דבר חשוב. אנחנו כל הזמן רודפים אחריו.

"בני אדם מוצאים לעצמם בקושי זמן חופשי ולאחר מכן אין להם מה לעשות בו- חוץ מלספור את השעות עד שיגמר." ניטשה.

וזה נכון. כי יש לי זמן. אבל אני לא מוצא מה לעשות בו. אני אפילו לא רוצה לישון או לחשוב כי זה רק מביא לעוד אשליות וחלומות שכאמור אינם נהפכים לאמת מסיבה זו או אחרת ולאו דווקא בגללי.

אולי בגלל זה לא רואים בי מישהו אלא משהו. כי אני עדיין לא תפסתי את מקומוי ביקום. כי אני לא יודע מה אני עושה. אולי ניסיון החיים הוא פשוט הקבלה שלך ושל מקומך.

אולי.