אתמול השכמתי קום (לפני התרנגול הטורדני של השכנים. לא שהוא היה מצפצף כמו קומקום של פעם אבל מילא, אני בכל מקרה לא סובל אותו. הוא אמור להיות על האש לא על האדמה מנסה לעופף לו. איפה העמותה הפולנית "תנו לילד שניצל" כשצריך אותם?) והחלטתי לנסוע לפום פום.
תפסתי את עצמי וזרקתי לתוך מונית שנסעה בעיקרון בסדר, רק שחבל שישנם חוקים בעולם שסותרים את דרך ראותו של הנהג.
כשהגעתי לארלוזרוב, הלכתי לתחנת הרכבת. מה כבר יש לי לעשות ברחוב עצמו?!
כשהגעתי לתחנה המיועדת לפום עמדתי נפעם. כל כך הרבה חיילים. עם כלים טובים עליהם.
כל כך טובים שכשניסיתי להיכנס לאוטובוס הם שברו לי את העצמות. אז פספסתי אחד.
כשהאוטובוס השני הגיע, החלטתי שבחיים אני לא אפספס גם אותו רק בגלל שכל צה"ל צריך להגיע לאן שאני מגיע. ומה יכול להיות כל כך נורא בלהיות מוקף בחתיכים?
שיש בנות. וכולם בלי יוצא מן הכלל גבוהים ממני. ולכולם בלי יוצא מן הכלל יש נשקים. ושכמובן שדווקא אני אתקע בי שתי בנות.
הרגשתי שוב בכיתה ז' כשכולם נדחפים לאוטובוס רק שבפעם האחרונה שאני הייתי כ"כ קרוב לוגינה נולדתי. ובפעם האחרונה שאני בדקתי, אני לא שש להיכנס לשם חזרה. אז מה פתאום דוחפים לי אחת כזו בין הרגליים?! וגם מאחור?!
דאמט, למה פתאום העולם החליט להיות מקורי? למה מכול הצדדים יש חיילים חתיכים עם כלים ורק אני נדפק בין בנות?! מה זה הבידוד הזה?!
כשעליתי על האוטובוס הבחנתי שאני האזרח היחידי שם. לא הייתי בשוק. בקרוב גם אני אהיה כזה.
חייל. לא אוטובוס. אני מקווה לא להיות אוטובוס. למרות שמצד שני סוף סוף יכנסו אלי (אחמ בויפרנד).
הנסיעה עצמה עברה בסדר. היה יותר נחמד אם החייל שישב לידי לא היה נוחר, אבל לא נורא.
כשירדתי מהאוטובוס נשמתי עמוקות והרגשתי טוב, עד שחייל מאחורי דחף אותי ואמר לי לזוז מהיציאה.
ירדתי לשירותים. כלומר במדרגות לשירותים, לרדת לשירותים זה נוראי. במיוחד שם. הכל כל כך מטונף ומגעיל שזה מזכיר את המח החולני של משה קצב.
כשעליתי חזרה שמח וטוב לב קיבלתי יריקה על הנעל. אותו אדם אצילי לא חשב שאני הופיע לו שם, משום מקום. במעלה גרם מדרגות עמוס אנשים. הייתי רוצה לפוצץ אותו אבל הוא היה גדול ומפחיד, אז אמרתי לו תודה על הרוק המשובח שנח לו על הנעל שלי, והלכתי לפגוש את פום.
פום: "היי" כולה חיוכים וידיים פתוחות לחיבוק
אני: "אוכל!"
ממש פשוש. אבל אחרי שעתיים וחצי של נסיעה, הייתי רעב.
תפסנו מונית ונסענו לבית קפה. בתוכו נברנו שעות בתפריט וזאת כדי שאני אמצא משהו שהולם אותי- הרבה אוכל בהכי פחות כסף. אז השוותי מחירים וגודל מנות ולבסוף החלטתי על ארוחת בוקר. פום לקחה סנוויץ' מעפן וברד. התיישבנו לשולחן כשאני חג סביבה על מנת למצוא את המיקום האקוסטי הטוב ביותר על מנת שכל המקום ישמע את הקול המרנין שלי.
כשהייתי באמצע הארוחה פום החליטה שאחרי שהיא הוציאה את כל תוכלת הסנוויץ' ואכלה חצי ממנו, היא שבעה. זה נראה לי ממש לא הגיוני לכן הפצרתי בה להמשיך לאכול. מאחר ולא הפסקתי, גנים פולניים, היא פשוט שיחקה ב"שאריות" (אי אפשר לקרוא לזה שאריות, זה היה יותר סנוויץ' אחרי שהיא אכלה מאשר מלפני) והרסה את הכל על מנת שאני הפסיק. אז הפסקתי והמשכתי לאכול.
כשסיימנו שקלנו את האפשרויות לאן ללכת, מאחר והפעילות המועדפת עלינו נפסלה מראש בשל תקרית נוראה שקרתה כאשר ארס היה אתה.
החלטנו לתפוס מונית וללכת למשחקייה. כמו זוג יונים מאוהב שרואה זוג יונים אחר שרוצה לקנות את האולם שהם רצו לחתונה, אצנו להוקי שולחן. שלשלנו את מלוא כספנו והתחלנו לשחק. כרגיל היא כיסחה אותה. כשסיימנו את המשחק בהפרש של נקודה החלטתי לשנות שולחן. משנה מקום משנה מזל, לא? אז כן. בשולחן השני הפסדתי בפער שהיה יכול למלא את הגראנד קניון. עברנו לכדורסל והפעם למרבה הפלא היא לא פגעה לי בביצים ואני לא פיצצתי לה את הפרצוף.
שלמים יצאנו והלכנו לשוק, כי חשבתי שיהיה מעניין. אז חשבתי.
היה שם יותר מפחיד ממטונף אבל זה בגלל שאני לא רגיל להסתובב בקהל ערבי. לא שיש לי משהו נגד ערבים, אבל שימותו.
אחרי שהם יחיו טוב כמובן. אני לא גזען ובכל מקרה הם לא בלונדינים וצריך לשרוף את כל הבלונדינים.
כשהיינו אצלה פגשתי את סבתה החמודה שמתחרה עם אמה על הדמות הנערצת של השנה אצלי. למרות שהן נשים אמיתיות ולא דמויות.
ראינו סרט ואז עוד אחד ואז כבר הייתי צריך ללכת. לפני שהלכתי פום פום אמה ואני התיישבנו ודנו מה לעשות לכבוד הגיוס המתקרב של האוצר הקטן. מאחר וזה לקח זמן, החלטתי לנסוע באוטובוס אחר יותר מאוחר.
והחלטנו שהכי טוב ונח כשמתחשבים בכולם יהיה להיפגש בת"א. אז אלים יקרים, ב-10 לחודש נפגשים וחוגגים לפום.
אהבתי את הדרך חזרה. כולם סביבי ישנו והיה חשוך. אני אוהב נסיעות ארוכות כי זה תמיד נותן זמן לחשוב על הכל, כשלא תמיד חושבים שיש. בזמן הזה מצאתי כבר מה להביא לפום לגיוס וליומלדת שתהיה במאי. עכשיו רק להוציא את זה לפועל.
התחלתי את היום ממש רע. נסעתי למכללה על מנת להציג את הפרויקט שלי למרכז הפרויקטים והוא מצידו נכנס בי בכל הכוח. הוא שאל אותי שאלות שאני לא אמור לדעת את תשובתן מאחר וישנה חלוקה בין משתתפי הפרויקט. אבל אף אחד אחר מלבדי לא היה, כך שזה לא שימש כתירוץ למרכז. מבחינתו.
כשיצאתי ממנו לא נותר בי שום זכר להרגשה הטובה שאני סוחב אתי משבת שעברה.
שום הוד ואדר על תפארתו של בויפרנד לא עזרה.
רציתי להקיא. רציתי לאכול ולהקיא. הרגשתי שאני שמן ושאני פסולת אנושית.
ואני בכלל לא מבין למה לקחתי את זה כזה קשה, הרי אותו מרכז פרויקטים הוא מסוג האנשים שיצאו במחקר שאומר שכל שלושה מתוך ארבעה אנשים מהווים 75% מהאוכלוסיה.
זה עבר לי, אחרי שהלכתי לישון על מנת לא לחשוב כך. אני חושב שהבהלתי את בויפרנד, והאמת שהבהלתי גם את עצמי.
אני עד כדי כך לא יציב נפשית, שכל דבר קטן יכול לגרור אותי להקיא?
אני לא מצליח לצאת לצמיתות מהמחשבות האנורקטיות שלי. אני פשוט שמן מדי.
אבל אני לא. ואני רואה את זה, אבל כשרע לי אני כמו עיוור.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy