הקשר בין הזיכרון שלי לכרונולוגיה ובכלליות למציאות אינו קיים בעליל. זה הוכח אין ספור פעמים ואפילו היו זמנים אשר הייתי מסתובב עם עט ופנקס ורושם דברים,

אבל זמנם עבר.

לא כי אין עלי עט ופנקס, אני קצין, תמיד יש עלי, אבל פשוט הפכתי לעצלן שחושב שהוא יצליח לזכור את הדברים בשביל לכתוב אותם בפוסט.

אז זה לא עובד.

שוב.

הפתעה.

אי לכך ובהתאם לזאת, אני אזרוק לתוך חלל פוסט זה את כל מה שאני אצליח לדלות ממוחי החד כתער אך לוקה בחסר בכל הנוגע להארד דיסק תקין.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

בשישי שעבר החלטתי לאסוף את מטלטליי ולצאת לסיבוב עם ידידתי ברחבי התיאטרון. לא כי ישנה מסיבה מרהיבה אלא כי היה מעין ערב שקר כלשהו של מחווה מוזרה לביטלס.

שכללה בירה בחינם, וזה אולי הסביר את כמות האנשים שנהרה לשם. ואת הימצאותי שם.

כשנכנסנו, חבורה מרובת חברים שזה עתה הכרתי, קיבלתי מהמאבטחים בדיקה כה קפדנית שלשניה חשבתי שהצטרפתי לריקוד סלסלה צמוד.

הייתי שמח להודיע שהחוויה נעמה לי, אבל כחסוד מתנזר הרגשתי כאנוש אשר בזה הרגע חולל על ידי הר שרירים חסון וקר. דבר מרגיז ללר כל צל של ספק, בייחוד אם יוצאים מנקודת ההנחה שהוא לא הרחיק לכת כל כך.

כי אם כבר חילול, אז עד הסוף. לא?

כמו כל ישראלי ממוצע, מהרגע שנכנסנו פנימה התחלנו לחשב את כמות כוסות הבירה שאנו צריכים לשתות על מנת שהמאורע ישתלם לנו. כי האין זו החובה המוסרית שרובצת בכולנו?

אך, כך מתברר, קיבולת השתייה שלי הוכיחה את עצמה בהחלטיות מבישה. לא משנה מה אני אגיד עכשיו, לא משנה אלו תירוצים ישלפו ממוחי המבריק אין זה יעזור.

אני, דאם דאם קוטל הארנבים האדיר, שליחו של סנטה עלי אדמות, יכול לשתות לכל היותר חצי ליטר בירה. כן, כן. זהו זה.

רבע בירה גורם לראשי להסתחרר ולאחר רבע נוסף אני כבר בסטלה שלא מן העולם הזה.

אני יודע, המצב קשה אך למדתי להסתדר עם כך.

יותר נכון להגיד שבאותו ערב מרנין החלטתי להילחם בכך והתוצאה לא הייתה מרהיבה. אז שתיתי ליטר ורבע, שזה נחמד והרגשתי שכמעט ודפקתי את הערב למשך שעתיים אך לאחר מס' שעות הגעתי הביתה לאחר נסיעת זוועה והרגשה שאני גוסס.

במהלך אותו ערב רב תגליות על יכולות ההישכרות שלי, עינטזתי וחדרתי למרחב הנשימה של שתי בחורות.

יפות. מרהיבות. לא יכולתי להעתיק את עיני מהן.

כל פרט, אפילו הקטן ביותר, היה מושלם. בין אם זה שהאודם הודגש יתר על המידה, אך הוצנע ע"י הבגדים, ובין השרשרות ושאר האקסריז.

בין שירה, לקפיצה ושתיה, שמעתי אותן. עיני החלו להבריק מרוב אושר על אהבת הזולת.

"אני כל כך נמשכת אליך" (או משהו בסגנון. שוב, הזיכרון שלי לא משהו והיה גם אלכוהול. אבל הרעיון הגדול תואם).

ישר חשבתי על גלאניס ועל יכולתה להתמזג יחדיו אתן. כי הן, היו ללא רבב. כמוה.

כשסיימתי להתלהב מהן, פגשתי בידידתי אשר הייתה צמודה אלי. בהיתי בה. ולחייה זרחו עם הזרקור הכחול שבדיוק חג מעלינו.

שפתייה הבריקו ועינייה נצצו. אני לא זוכר את שם השיר, אך הוא השלים את האווירה.

כופפתי את ראשי אליה ופיותנו התמזגו כשילוב מנצח של הרגע הקסום הזה .

גוועלד.

ישמרני סנטה, בנות לא אמורות לדעת להתנשק?!

אני חושש שאני צריך לשקול שוב את הרעיון הזה של הביסקסואל, הן פשוט גרועות. הכל טוב ויפה בהתחלה, כמו לשים זוג גרביים חדש, ואז לגלות שיש בקצה חור.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

כחלק מהיותי קצין מן המניין, גם עלי חלה החובה להיות בתורניות של קצין תורן מס' רב מדי בחודש, וכך קרה גם השבוע. פעמיים.

הבעיה עם הרעיון המבריק הזה, היא העובדה שמערך המילואים צץ אצלי בשער בכל פעם שאני לא נמצא במקום ולאחר מכן פותח את פיו עלי.

למדתי להסתדר.

אני פשוט דקדקן רשע מרושע שלא מכניס אף אחד. וכמובן, שהם, בתור מסכנים, בוחרים לפתוח את פיותיהם עלי.

אז אני, בתור קצין עטור נימוסים, פותח את פי עליהם. וכל מי שמכיר אותי יודע שזה רעיון גרוע. מכל בחינה אפשרית.

וכך בסוף השבוע היה לי ברור אצל מפקד הבסיס שלי, לאחר שאחד המג"דים התלונן על חוצפתי.

"המפקד, אני מצטער. חשבתי שאני קצין בצה"ל ולא דור-מן באורחן. אני באמת מצטער שלו"ז הסיורים שלי, אשר נחוצים לשם אבטחת הבסיס, מפריעים לחיילי מילואים לצאת ולהיכנס בש"ג ב1 וחצי בלילה בשביל להביא את השמכה שלהם מהרכב".

ופלא בפלא, לא עשו לי כלום. יתרה מכך, אני מתחיל לחשוב שקצין המבצעים אוהב את הרעיון שאני נמצא במשמרת כי הוא יודעת ששום דבר לא יחדור לבסיס. אחרת, אין שום הסבר למס' התורניות שלי.

טוב, לפחות מישהו אחד בחיי טוחן אותי.

בפעם השנייה שעליתי השבוע לתורנות העברתי עליית משמר לשומרים, שרובם היו קורסיסטים. אחד מהם היה מג"בניק. והם, תקלה. לא כי הם טיפשים חס וחלילה (לא שאני אומר שהם הסכין הכי חדה במטבח, אבל מילא) אלא כי הם לא מכירים את צה"ל. הם לא מבינים כמעט דבר. לכן טבעי היה שאני, על סמך העבר, אפנה אישית למגבניק בשביל שאלות.

באותה עליית משמר הגיע המפקד תורן, חבר טוב שלי.

הוא נהנה מעליית המשמר מאחר ואני, טוב, מיוחד. ישנם אנשים שיגדירו אותי כציני, אני מגדיר את עצמי כשנון. וכן, כדי לשמור על ערנות השומרים [מאחר ועליית משמר זה לא הדבר הכי מרתק בעולם ,למשל, "כה אמר זרתוסטרא" יותר חביב ממנה] אני מעיר הערות.

לאחר שהצחוקים שלהם היו נעלמים הייתי שואל את המגנבניק אם משהו לא מובן לו. אני מניח שכנראה מהצד זה נראה כאילו נפלתי עליו.

ולכן, לא ידעתי איך להגיב כשקיבלתי אסמס באמצע דבריי, כשלשונו היא: "שמת עין על המגניבק אה!", מהמפקד תורן, שעמד לידי וצחק עלי.

אני כמובן, נחנקתי מרוב צחוק. המקצועיות!

אבל נו, כן. הוא היה מראה מלבב בפני עצמו.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

טוב. יש עוד מלא דברים רק שאני לא זוכר אותם. שיט.

מילא.

חופש. לשם שינוי.

אגב, אתמול הגעתי למסקנה המרהיבה שאני מתגעגע לזוגיות וממש רע לי בלעדיה.

אפילו, חרא לי.

ממש ממש.

אז...

למישהו יש מישהו להכיר לי?

אחרי מקוצרת מתישה (תחזרו אתם בשבת לבסיס כדי לגלות שפעם הבאה שתשנו תהיה רק לאחר 48 שעות ואז תגידו לי אם זה מתיש או לא) הודיע לי מפקדי היקר שככל הנראה אני יוצא גם שו"ש. וזאת לאחר שבתקופה האחרונה אני חוזר כל הזמן מקוצרות.

הסתכלתי עליו בעיני הירוקות מדהימות שצבע המדים מדגיש אותם,

הסטתי את מבטי אל דרגותיו האצילות (שני פלאפלים, סגן אלוף), העברתי לדרגותי המבישות (ארון מסכן, סגן משנה),

פלפלתי בריסיי העבים והארוכים,

הרמתי את שפתי לחצי חיוך ופתחתי את פי.

"שוש אחרי מקוצרת...

"תגידי לי, מתישהו פספתי את גיוסי לקרבי?!"

מה לא עשיתי כדי לא להיות כזה: ניחנתי בגנים מלבלבים שקבעו את פרופילי על 64, הלכתי ללימודים על חשבון הצבא שחס וחלילה לא יחליטו בטעות לשלוח אותי למשהו שהוא לא יותר מתומך לחימה אם במקרה יחליטו שאני בריא כשור,

וכמובן שהתפנקתי בדובדבן שעל הקצפת, כ"מ (כושר מוגבל) 2 מהרופא בשביל קורס הקצינים. כי מי זה צה"ל שיצווה עלי לרוץ?

יציאה מעין זו נקראת "חוסר טאקט" מפי הבריות.

ואני, מפי אותם בריות, מלך חסרי הטאקט. אך אני לא נעלב. זה חלק ממני, מהקסם המרהיב שזורם בעורקיי.

כמובן שהמפקד שלי כבר שמע יציאות כאלו שלי. הרי, בסך הכל, אני קצין שניחן ביכולת חדות לשון וציניות גבוהה מדי בשביל החיל שלו ואי אפשר לפספס זאת כשאני גם חסר טאקט ואני אומר כל העולה בראשי וגם כמובן, שאני חש נעלה ונשגב מעל שאר בעלי החיים האנושיים המשוטטים על פני פלנטה זו. כי נו, אני פשוט לא לרמה שלהם.

אז הוא סא"ל חדש שחש מג"ד, ואני סג"ם שהפעם האחרונה שלא הייתה לו סג"מת הייתה כשיצאתי מהחור הזה שמקושר לאמא שלי. אכפת לי. שנינו חשים שנינו בטוחים שאנחנו שולטים בעולם, ושנינו מתנגחים אחד בשני בלי להתחשב יותר מדי.

אני מניח שהוא היה אומר לי משהו על זה, כי הפגיעה בכבודו לא הייתה מותירה לו אחרת,

אלא שאני לא עוצר רק בדרגות מעין אלו.

למשל, יצאתי על אלופי משנה וכמובן על קצין החיל הראשי שלי, תת אלוף בדרגתו.

לא בכוונה כמובן, אני פשוט לא שמתי לב שאותם קצינים הם גם בריות שאינן מסוגלות להבחין בין המציאות והרציניות לציניות. בושה.

לקראת סיום ההשלמה החילית שלי, הפרק האחרון של קורס הקצינים, מפקד בסיס ההדרכה שלנו תחקר אותי בנוגע לתרגיל מסוים.

כשפתחתי את פי הוא עצר אותי, ואמר לי להתחיל ולהסביר מההתחלה.

אני: "מההתחלה התחלה?"

הוא: "לשם בדר"כ אני מתכוון כשאני אומר 'התחלה'".

אני: "טוב... אז פעם היה בום גדול שלימים נקרא 'המפץ הגדול'..."

ואם מדברים על הדרג הבכיר של החיל שלי, באחד מימות השבוע הזה הייתה השתלמות חילית שאני עשיתי את התצוגה שלה (ולכן הטחינות האלו של מקוצרות),

שבה פגשתי הרבה מן המג"דים ומ"פ המילואים שלנו, וכולנו כמעט ורקדנו הורה מרוב אושר. האיחוד היה יותר מרגש מאיחוד בית האח הגדול! (השטות נגמרה? כי לא ראיתי. הייתי עסוק בלהטחן בשטח ולאכול להנהתי מנות קרב [אין כבר לוף!!!! R$%^$#^^$#])

לאחר שהצבתי את כל התל"קים שהכנתי עם כל העזרים, המפות, הספרות והשולחנות ניצבתי בגאוות יחידה עם חזה נפוח ממול וחייכתי לעצמי. טחינה, טחינה אבל לפחות זה נראה חומוס.

בזמן התלהבות עצמית זו, שמתי לב שנכנס צל לזוית עיני, מישהו נעמד מאחורי. הוא שאל שאלה על התורה החילית ועניתי לו.

הוא המשיך לשאול שאלות ואני המשכתי לענות בציניות מהולה בחוסר טאקט מובהק, אבל ללא כל צל של ספק, תשובותיי היו נכונות. מה שהפריע לי זו העובדה שהקול שלו נשמע לי מוכר, אבל לא יכולתי להצביע בראשי על הדמות עצמה.

פתאום שמעתי חרחורים. הסתכלתי לשמאלי וראיתי את הקצין הצעיר של הענף עומד לידי, מחוויר ומתחיל להחליף צבעים. הרמתי גבה, כהרגלי (זה וחוסר טאקט הם בערך סימן ההיכר שלי), והחלטתי לבדוק מי זה אותו בעל קול מוכר.

הסתובבתי ובזוית עיני ראיתי אותו עומד בחצי חיוך עם משקפי שמש.

בלי להתבלבל יותר מדי שלפתי מתוך פי את צמד המילים "ממצב רובן?!".

חייכתי לעצמי בעודי מבין שאולי זו הייתה הפעם שלא הייתי צריך לפתוח את פי ואולי לנסות ולשלוט בחוסר הטאקט שלי.

הצדעתי.

בכל זאת, לא כל יום קצין החיל הראשי שלי נעמד מאחורי כשאני עוקץ את התורה החילית.

פניתי לקצין הצעיר ושאלתי אותו מה הוא מתרגש, הוא סך הכל בדרגה הכי בכירה בחיל ואנחנו הכי נמוכה.

קצין החיל הראשי המשיך להסתכל עלי ואז אמר "זה אתה עם ה'בום', לא?"

אז הסמקתי.

אני אגדה בחיל!

ואם נסגור מעגל,

המפקד היקר שלי התחיל להאדים לאחר שהוא שמע את תגובתי לדבריו.

ואני בכלל לא מבין, אם רבים ממנו קיבלו אותי, הוא גם צריך. אני מצוין במה שאני עושה,

לא סתם אני מסיים מוקדם את התפקיד שלי ונשלח לגדודים במקום להמשיך במסלול מטה.

הוא ניסה להסביר לי ששבוע הבא יש תרגיל כשאני אמור להיות קצין הבטיחות בו של הפלוגה שלנו ומאחר וסיורי הבטיחות מתקיימים בשישי,

אני יוצא בשישי אחריהם.

הבנתי שעומד מולי בלוק לבנים.

הנהתי לאות הסכמה ועזבתי למשרדי.

התיישבתי מהורהר בכיסאי והרמתי טלפון.

"הלו, צעיר?

"ברכותיי, אתה יוצא שוש".

מי ייתן וסנטה ימלא את חיי בצעירים פעורים,

שיהיה לכולנו סופ"ש מלבלב בלי מקוצרת!