סיימתי לקרוא עכשיו פוסט מרשימת הקבועים שלי. שהיא איננה ממש קבועה מאחר וכבר כמעט והתנתקתי מהמקום הזה.

לא כי אין לי דברים מעניינים בחיים להתלונן עליהם, פשוט... זה צבא.

חזרתי מותש היום הביתה. אני לא יודע למה אבל פשוט באמצע העבודה שמרתי את מה שעבדתי עליו, לקחתי את התיק ונסעתי.

זה לא טוב, אבל אני חייב את זה.

השביזות של המקום, של הקצינים, של הכל. החוסר אכפתיות. זה מדכא.

ושוב אני נסחף לצבא. ושוב אני נעלם מפה.

ואני יודע למה.

אין לי קשר. אין לי משהו שקרוב לזה. אפילו חיפושים אני לא מבצע. אני פשוט... חסר מוטיבציה.

אני עדין מחייך, אני עדין יוצא, אני עדין קורן ומצחיק כשצריך.

אבל אני לא מאושר. אני לא זוכר מתי הייתי מאושר לאחרונה. הייתי שמח לקשר זאת לתקופה שהיה לי בן זוג, רחוקה ככל שהיתה,

אבל גם אז לא הייתי. לכן נפרדנו. מעין היגיון כזה.

יש בי ריקנות, והפוסט שקראתי פשוט פער את מה שכיסה אותה.

עוד שביב תקווה שיצא מהארון. והסיפור, נושק לסיפורי.

וגם הוא לא מסוגל לעמוד מול הוריו ולכן הוא כותב.

הוא לעומתי כתב להם.

אני לעומתו, לא יודע מתי זה יקרה- אם בכלל.

הוא דחה, ודחה, ודחה.

ואני דחיתי, ודחיתי, והפכתי את זה לחוסר רלוונטיות כמעט.

כשהיה לי בן זוג, הייתה פואנטה. עכשיו אין. ואני לא מרגיש בנח. אני לא יודע מתי כן, אם בכלל.

אני מתחיל לחשוב שאני כבר לעולם לא אספר להורי.

הרעיון הכללי הוא פשוט להתנדף עם הזמן ולקוות שישכחו אותי ולא יטרידו אותי.

מעין גחמה מטופשת של חוסר רצון לשתף וליצור מעין תלות.

או לחילופין, פחד טהור. כי אני עדיין חושש. ווזו הסיבה שכשאבי שאל אותי, התחמקתי וברחתי ממנו. ואני לא יודע למה.

יש בי תחושה של אירוניה מהולה בעצב כשאני נזכר בעבר ורואה את ההווה.

פעם אני הובלתי, והיום אני מאחור.

כיום כל האלים מחוץ לארון, ואני לא.

נשארתי באותו מקום, והיום הוא בודד וחשוך.

אני כל כך רוצה להתחיל חיים חדשים במקום אחר.

אני כל כך רוצה להיות כמו אותם אצילים אשר אני קורא עליהם.

אני כל כך רוצה להיות לא אני. וזה, זה לעולם לא ישתנה.

נבלע בספרים.

כאדם אשר נקלע לשיטפון אני נסחף.

יחד עם האדמה תחתי, יחד עם הצמחים, הסלעים. חולפים במהירות על פני הנוף וכמעט ולא שמים אליו לה.

חולפים על פני הזמן ומתייצבים בראש צבאות אל מול צבאות אויב. לפני אלף שנה. ולפני אלפיים. ובימינו.

תחככים ומזימות, אצולה וכמורה, גיבורים ואדם מהשדה.

קתדרלות, טירות, סדנאות, מכוני מדע,

נביאות, מדענים, לוחמים, כמרים, עוברי אורח.

ישראל, מצרים, אנגליה, צרפת, גרמניה.

מלכים, קיסרים, נשיאים, סופרים.

עולמות צבעוניים, ססגוניים, מסוכנים, מרהיבים, שחורים ולבנים.

אתנחתא מלבבת.

אחרי כל השנים, ספרים עדין הם אוצר מרהיב של ידע, תשוקה, אהבה, חשיבה וצוהר ענק לדימיון. לפנטזיה. לגירוי מוחי שאני כה אוהב.

לעומת כל אותם הדמויות והסיפורים,

חיי גורמים לי להסמיק מבושה.

ובכל זאת תמיד כשאני סוגר ספר פי מעוקל בחיוך של ידע נסתר,

עיני משובבות ומבריקות,

נושם נשימה עמוקה וסוגר את הדלת לעולם ההוא.

תמיד אני מרגיש טהור ברגעים מעין אלו,

תמיד ישנה התחושה שאם בזה הרגע מישהו מסתכל עלי,

הוא מקבל את מלוא התפארת שלי, בטבעיות.

אז תסתכל כבר.

ובבקשה לא תהיה אשכנזי.

עד כמה שהחיזורים שלהם נותנים לי תחושה טובה,

אני לא נמשך אליהם.

לבנבנים, עמכם הסליחה

וביום הראשון,

היו רק הצצות חטופות.

בנינו חצצה קצינה.

הרגשתי לפתע מוזר, כי לא אני זה שנועץ את המבטים אלא זה שהמבטים ננעצים בו.

וביום השני זה המשיך, והפך לנגיעות חטופות.

והוא ניגש. והוא שאל. והוא דיבר.

הוא בירר מה הטעם שלי, שאל אם יש לי חברה.

סבב סביב ולא ניגש לשאול ישירות.

הוא נתן לי פירצות אך אני תמיד הייתי קשה ברמזים.

מעולם לא הבנתי אותם בזמן.

אף פעם לא ניצלתי את האופציה, תמיד המשכתי כמרחף הלאה.

תמיד ניתחתי אח"כ.

תמיד מאוחר מדי.

וביום השלישי,

אני זה שהתעניין.

אני זה שיזם, בכוונה להציע יציאה.

אבל זה לא הגיע לכך, הוא התרחק.

הרמזים נעלמו ובמקומם קמה חומה.

הוא כבר לא ישב מטר ממני אלא קילומטר.

אני מאוכזב.

בעיקר מעצמי.

לא בשל יכולת הפלרטוט הלוקה בחסר, וגם לא ביכולת של הבנת הרמזים וניצול היזדמנויות,

מאוכזב ממראי.

כי זה תמיד מגיע לידי כך.

ואיכשהו,

אחרי השתהות רבה מדי שלא לחצתי על ההדק,

זה אבד.

הוא סקר יותר, ביקר יותר,

ונסוג.