נחשפתי לעולם חדש. מרגש, מלהיב, מדבק, ממכר.

עולם אשר בו אני המרכז. עולם אשר הכל סובב סביבי. עולם אשר בו חושבים שאני יפה, מצחיק, שנון, אינטליגנט, מושך.

לאורך השנים חברים ומכרים ניסו למכור לי זאת אך הדבר לא צלח.

למה עכשיו כן?

כי זה מגיע מבחוץ. מגיע מאנשים זרים שאני כלל לא מכיר.

מגיע מביצה אשר הרפש מצחין בה עד סין.

מגיע מאטרף, באטרף, אפילו מאנשים שמעולם לא הייתי פונה אליהם בשל מחשבה שאני לא לרמתם.

יצאתי עם אחד. רציני. חמוד. לא חתיך אך היה בו משהו שמשך אותי.

אותו משהו נתן לי תחושת נינוחות שמאז בן זוגי לשעבר לא חוויתי.

זה הרגיש נכון.

היום נפגשנו בשלישית.

עד כה לא התקדמנו יותר מדי. אך הפעם נפגשנו בדירתו.

אני לא טיפש, ידעתי מה זה אומר.

אני לא בחור כזה. אני תמיד אומר שיש לי סטנדרטים ואני לא רץ למיטה. זה נכון.

אך לא בשל הסיבה הזו.

אני לא רץ למיטה כי יש לי צלקות נפשיות.

אני לא יכול להתפשט ליד אנשים. הגדילה בבית שלי, עם ההורים שלי, כשאני ילד שמן לא הייתה יכול לעשות משהו אחר.

כשאני משתף זאת עם אנשים הם לא יכולים להבין. הם לא מסוגלים להבין.

זה לא קשור לזה שאני חושב שאני שמן. זה משהו שאני יכול להתגבר עליו.

זה משהו עמוק מכך. מהותי מכך. צרוב כל כך עמוק בעצמותיי שלעולם לא יעזוב אותי.

בגלל זה אני לא עושה סטוצים.

בגלל זה אני מפסיד הרבה קשרים.

אבל אני ממשיך הלאה.

עם הזמן, והצבא, הפחד הזה פחת במקצת. כן, ליבי דופק חזק יותר כשיש אתי מישהו במקלחות בצבא, אך למדתי לחיות עם זה.

כשהתחלתי לצאת אתו סיפרתי על כך לקאלי, ועל הידיעה שזה הולך לבוא. היא מכירה אותי ואת הפחדים שלי.

כששנינו מודעים לכך שאתו זה שונה, בעיקר בהרגשה, היא אמרה לי לנסות.

האמת שמזמן היא אמרה לי.

כולם אמרו לי. תמיד אמרו לי.

"אתה חייב לתת".

חייב להתפשט, חייב לזרום, חייב.

חבל שהעולם לא יכול לחכות לי, עד מתי שאני ארגיש באמת בנח עם זה.

הגעתי אליו והתמזגנו לנשיקה.

לא ראינו אחד את השני יותר מ24 שעות ובאמת חשנו בחיסרון.

בחיי סנטה שאנחנו זוג הומואים.

נכנסו לחדרו ונחתתי על המיטה. לא כי רציתי, כי נתקעתי בעצמי. אני סוג של שלומיאל בכל הנוגע למישורים מרוצפים.

כשאני עליה כבר לא זזתי ואמרתי לו להצטרף.

הוא שאל אם אני רעב או צמא ועניתי שלא.

נשיקות וליטופים והתחושה מטריפה, טובה.

עוברים הדקות, הזמן נוזל ואנו מתגלגלים ומתגופפים,

פעם הוא מעלי ולאחר מכן אני מעליו.

הגיעה השעה והוא הרים את פלג גופי מעלה כשהוא גוער מעלי.

הוא נאבק קצת בחולצה אך שלף אותה מעלי.

נשמתי נעתקה אך המשכתי. הורדתי ממנו את שלו.

שנייה לאחר מכן חלף צל על חיי.

הדופק אץ, כל כובד המחשבות, כל הצלקות, ההיסטוריה, הצריבה, האימה, עלתה משאול לבי.

ניסיתי לאאבק בכך, הוא ראה, אך לא הצלחתי.

השכבתי אותו כשאני מנסה להסתתר ממנו.

ראשי מונח על החזה החשוף שלו.

שכבנו כך שפלגי גופנו ערום ואני חש הכי חשוף שבעולם.

אני לא חכם יותר, לא שנון יותר, לא יפה, לא מושך, לא כלום.

אני ערום. מבחיל.

כשאני שוכב כך מנסה להסדיר את נשמתי, כשהוא שותק נוכח סערת רגשותיי וחש את הלמות נישמותיי עליו,

נחרדתי עד כמה נורא אני מרגיש. כל מה שרציתי זה להרים את שנינו מהמיטה ולהתכסות בשמיכה שנחה מתחתנו.

המח שלי עוד עבד קצת ולכן הבנתי שהדבר לא בר ביצוע.

נחרדתי יותר. נכנסתי לפאניקה.

עצמתי את עיני, וחשבתי כי אני נמצא בגן עדן שרוף.

אפילו אתו, שהרגשתי אתו הכי בנח שבעולם לא הצלחתי.

רציתי למות.

כשהתחושות לא עברו, וידעתי שזה לעולם לא יקרה כל עוד אני חשוף, כל עוד אני ערום.

קמתי בהתנצלות ואמרתי/שאלתי אם אכפת לו שאתלבש.

שבתי למיטה עם גופיה ונרגעתי.

כבר לא הייתי חשוף, כבר לא הייתי ערום.

שבתי להיות אותה דמות שובבה, חייכנית ועוקצנית.

ציינתי את העובדה שיש לי עבר, וזו הבעיה.

בניחום ומבוכה ענה לי שלכולם יש.

המשכנו משם.

הוא גמר.

כשסיימנו המשכנו לשכב במיטה מחובקים ולאחר כמה דקות קמנו.

הוא הכין קפה. כשישבנו שותים הוא אמר בקול כי הוא חושב שהוא ילך לעבוד קצת ואז לישון. הוא טס בלילה.

הבנתי את הרמז וכשסיימתי את הקפה אספתי את חפציי ונפרדנו לשלום.

בדרך הביתה, כששיחזרתי בראשי את השתלשלות העניינים בחילה השתלטה עלי.

לא מצאתי אף שיר שהצליח להרגיע אותי.

אני אמות לבד.

זה לא לגיטימי וזה עמוק מדי.

כל פעם מחדש הטראומות של ילדותי מפתיעות אותי. עד כמה נוראיות הן, עד כמה הרסניות.

לעולם לא יבינו אותי באמת. לעולם לא יצליחו להתחבר למהות עצמה, לעומק, לבסיס שעליה מושתת אישיותי.

אני פגום.

לכן לא משנה עד כמה זוהר אני בעיני החברה, לא משנה כמה פונים אלי,

לעולם לא אוכל לעמוד במבחן התוצאה.

אני שבור מדי.

אני יודע שכבר זמן מה לא כתבתי. הייתי חולה שבוע שעבר.

אחרי שלוש שנים ו9 חודשים קיבלתי לראשונה מהצבא גימלים.

המאורע היה כל כך מפתיע וייחודי  שהחלטתי שאין שום מצב שבעולם שבאמת אשב לי לנוח ואבריא.

אי לכך ובהתאם לזאת העברתי את היום הראשון שלי למחלה בישיבות. בסיום היום נסעתי הביתה.

למחרת נפגשתי עם קאלי וחידשתי את עצמי בעזרתה בסמארטפון.

ביום שלאחריו נפגשתי עם ארס. אותו אל קדום וחבר עתיק. במהלך השיחה עלתה הנקודה שבאטרף התמונות שלי פרטיות.

בסיום השיחה הגעתי לתובנה שאני לא באותו המקום שהייתי בעבר ואין סיבה ממשית לכך שהן פרטיות.

הדבר הראשון שעשיתי כאשר שבתי הביתה היה לחשוף אותן.

לאחר זמן מה חשתי בשינוי. ממוצע האנשים שהיה נכנס לכרטיס שלי בשבוע עשה זאת תוך שעתיים.

כנגזרת מכך גם מספר הפניות אלי שילש עצמו.

מתברר שאנשים מוצאים אותי יפה, חמוד, מושך. כל מה שאני לא מאמין בו, אבל החלטתי שהם אלו אשר יצאו אתי אז הם צריכים לקבוע ולא אני.

התחלתי לצאת לרצף פגישות.

דייט רדף דייט רדף יציאה רדף פגישה. אני שמח לבשר שזה חלק הארי מחוסר הזמן שמונע ממני לעדכן כאן.

להגיד שמתישהו היה לי דייט שני? לא.

אך אתמול, הדייט האחרון שלי הפליא אותי. וגם אותו. זה היה שונה, אחר.

מתוך שלוש שעות שעתיים התנשקנו. זה פשוט הרגיש נכון.

מאז הבן זוג האחרון שלי, שנתיים כבר, לא הרגשתי כך.

אחרי הרבה זמן אני אופטימי. 

אני מתגעגע לגשמים, אני לא רוצה ללכת ברחובות, אני רוצה לקפץ בשלוליות.

בינתיים אני סתם מדלג לי כשLana Del Rey מתנגנת לי באוזניי.

כששמעתי שסבי ז"ל נפטר כמעט ולא הודעתי לאדם.

לא הייתה לזה משמעות בזמנו, לא רציתי מעמסה של אנשים אשר יצורו עלי בשאלות של "איך אתה מרגיש? אתה בסדר?" כי אני בעצמי לא ידעתי.

הראשונה שסיפרתי לה הייתה ידידה שלא ראיתי הרבה זמן.

קבענו להיפגש באותו שישי בבוקר, ואיכשהו חשתי צורך לנסוע ולנחם את סבתי ואבי כשהיא בהעדפה פחותה יותר, ועל כן הייתי צריך להודיע לה על הביטול.

באותו אח"צ היא החליטה לנסוע אלי למרות שהיא כלל לא קרובה אלי.

שמחתי שהיא באה. היא ניתקה אותי מהבית ומן ההרגשות שבו והחזירה אותי לזמנים אשר הייתי סטודנט חייכני ומקפץ עם זקנקן ושיער ארוך אשר בילה את ימיו בת"א בהתרוצצויות חסרות פואנטה.

בשיחה שלנו, שלא פסקה גם לאחר 3 שעות, הגענו בנינו למסקנה ברורה בנוגע למשפחתנו.

תמיד טענתי (והדבר הוכח אינספור פעמים) שלאף אחד לא אכפת מה הולך בבית כשהדשא ירוק בחוץ.

אמי תמיד נראתה בעיני חברי כמושא הערצה, כאם תומכת. משפחתי שלי "בורכה" בה.

אנשים אהבו את הורי כמו שאני אהבתי את הוריהם.

הם לא היו חשופים לעיוותים, כפי שאני לא הייתי חשוף לעיוותים במשפחתם שלהם, אם היו.

קיים פער אדיר ביחסים הפנימיים של משפחתי לבין היחסים החיצוניים.

פעם חשבתי שאמי צבועה כלפי החברה.

עכשיו אני חכם יותר.

היא לא.

את אותו הדבר אפשר להגיד עלי, גם אני יכול להצטייר כצבוע אל מול משפחתי.

כלפיה אני כבר לא נחמד, לא אוהב, לא רחום (יותר מדי).

זה ההקשר. זו המועקה והכובד של התפתחות הדברים, היחסים.

הקשר שלי שונה כלפי משפחתי כשמשווים אותו כלפי אנשים חיצוניים.

אני יותר קשה אתם, אני פחות אוהב, אני כלל לא משקיע, אני לא סופר, אני "שורף" אותם.

אני פגוע מהם ולא רוצה לחדש, לא רוצה לתקן, לא רוצה מהם כלום.

הכל נע על גבי דעות קדומות, על ההיסטוריה, על הצלקות מהגדילה שלי.

כך שאם אצטרך אי פעם התייעצות כלשהי, אם אצטרך עזרה, להם לעולם לא אפנה אלא אם כן זה יקרה כשאני משוחד מראש בדעה שאני לא אתייחס לאותה התייעצות.

קצת עצוב, הרבה עצוב, המון עצוב, אני חי עם זה. בחרתי בזה.

לאחר נפילת אסימון זה נפל לי היום אסימון נוסף. סביבות השעה 16:30.

דיברתי עם קאלי.

אתה אני מתייעץ.

אתה אני מדבר על הכל.

היא הייתה אחת מאותם בודדים שסיפרתי להם על מות סבי.

היא הייתה אחת מאותם בודדים ששיתפתי אותם שנחת 15 מטר ממני גראד ומה התחושות שלי בנוגע לכך.

היא גדולה ממני ב5 בערך.

היא עוסקת במה שאני רוצה לעסוק כשאגדל (מתברר שגיל 23 זה צעיר).

אני מרגיש בנח אתה, אני סוג של מעריץ אותה.

ויותר מכל העובדה שהרגשות הדדיים ולעיתים אני גם אומר לה איזה משהו חכם כזה או אחר, מרהיבה.

היא כמו האחות הגדולה שמעולם לא הייתה לי.

עד כה לא הצלחתי להגדיר איך אני מרגיש כלפיה. היא מעבר לחברה.

היא מחוייבת, היא אוהבת, היא מרתקת.

אין לי קשר מעין זה עם אחיותיי, אבל לפי איך שאני רואה אצל אנשים אחרים כך זה אמור להיות.

ואם לא, כך אני מרגיש שזה אמור להיות.

אז...

תודה לך.