בחמישי בצהרים לבסוף יצאתי משם.
עם סיכה חדשה וכסופה על הצווארון. סיכת מ"מ.
ושוב, כמו כל סיכה שמעטרת את מדי לא הרגשתי משהו מיוחד כלפיה. כי מעולם לא עבדתי קשה מדי בשביל הסיכה. תמיד זה בא לי בקלות, ושתיים מהן בקלות רבה מדי.
לקח לי זמן רב להבין שיש אנשים שעובדים קשה בשביל אותן הסיכות. אותן הסיכות שאני גאה בהן, אבל הרגשה חלול של גאווה. סוג של החמצה כשאני צופה באותן נשמות אשר מהללות את הסיכה כאילו זה היה הדבר הכי קשה בעולם, השגתן.
ולא כך בשבילי. מעולם לא היה.
אני רוצה פעם אחת להרגיש איך זה לסחוט את עצמי עד עילפון ולהרגיש שנתתי את כל כולי ומעבר לכך, בשביל משהו שאני אקבל. גם אם זו סיכה קטנה שכמעט ואף אחד לא שם לב אליה.
הנסיעה מבה"ד 1 לא הייתה שקטה. אנשים שמחו וצהלו, רבו וצרחו. ניסו להביע את כלל רגשותיהם באותו זמן מוקצב וקצר שבסיומו ככל הנראה הם לא יראו אחד את השני עד סוף חייהם.
אנשים ניסו לסגור חשבונות, לרמוס את הנפשות ששרדו את הכל. למרות שאין טעם. למרות שכבר כולם עם סיכות המ"מ, למרות שזה לא ישנה.
לא כשזה נוגע למערכת.
אבל יש אנשים, שחייבים. לרמוס ולהרוס כי הם לא הצליחו במהלך הקורס.
ידעתי שזה מה שהבנים בצוות שלי רוצים לעשות אתי. הם רצו לקיים אתי "שיחה" שבה רצונם היה להביע את חוסר אמונם בי כקצין.
הם ניסו לרמוס אותי לכל אורך הקורס וזה הגיע לכדי איום המפקד שלנו לבלימת ההתכסחויות והכוונה בהדחת אנשים על סמך הסטה.
לפני שעליתי על האוטובוס צוערת מהצוות שלי, שהפכה לאחת החברות הכי טובות שלי, ניגשה אלי והביאה לי מתנת פרדה. היא אמרה לי שהיא לא מצליחה להבין בכלל איך הצלחתי לשרוד את הקורס, והיא ושאר הבנות, דיברו והגיעו לתובנה שאף אחת מהן לא הייתה מצליחה.
הן מעריצות אותי בשל כך.
ואני לא מבין. כי זה תמיד היה כך. מהגיוס שלי. תמיד הייתי השעיר לעזאזל, תמיד הייתי זה שנוח להקניט אותו, תמיד הייתי זה שלא מצליח להשתלב חברתית.
תמיד הייתי זה שההתלחששויות של ה"הומו" כווננו אליו. תמיד הייתי זה שהבנים התעללו בו.
תמיד הייתי זה שחי את הסבל הזה וכלל אינו מכיר בכך כסבל אלא כדרך חיים, כמצב נורמלי.
כשהתיישבתי באוטובוס שמתי אוזניות והגברתי עד הסוף.
נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי שזהו זה. רק הנסיעה האחרונה הזו ואני לא אצטרך יותר להתמודד אתם.
נפרדתי מבה"ד 1. מעוזו של טאיטו, מבצר הבטון של הקצונה ועוד טירה אפלה וקודרת של תקופה שחורה נוספת לחיי.
נפרדתי מהמדבר והצטערתי. לא יכולתי להתרכז בספר שלי כי לא הצלחתי להעתיק את עיני מהנוף אל הדפים. הנוף המדברי הוא אחד הנופים היותר מקסימים שישנם.
השקט הקוסמי עם הווית החיים שצריך לדעת היכן להסתכל ובאיזו זווית על מנת להבחין בריבויה במדבר.
הגעתי הביתה.
לרעש, ההמולה, הפיח ועשן הסיגריות. כל כך שונה מהמדבר.
כמו המנטליות שלי ושל אותם בנים מהקורס. הם לא מבינים, הם לעולם לא יוכלו להבין.
המנטליות שלנו שונה. הם קציני מטה. אני לא. הבסיס היחיד שלנו הוא העובדה שאנחנו משרתים בצה"ל. ואפילו זה לא בהכרח נכון, הרי חיל האוויר, הים ומודיעין חיים בבועות.
למחרת, כשנסעתי לבויפרנד וחכתי לו באחד מכיכרות הערים נהנתי מהשמש. קול צחוקם של הילדים הידהד באוויר והרוח ליטפה את פני מעוטרות בזיפים בני יומם.
חייכתי. זו הסיבה שאני עושה את הכל.
אני מסוגל לעמוד בהכל, גם כשקשה, גם כשנורא. במיוחד כשאני עושה דבר מה שהוא אינו בהכרח בשבילי אלא בשביל אחר. ואני הולך להיות קצין בשביל להגן על אותו צחוק ילדים.
אני משנה גישה.
אני משנה הכל. זלזול האנשים בי, בחיל שלי, בקורס שאני עושה, גרם לי להבין שאני צריך לשנות דברים.
הדברים הללו לא הגיעו רק מ"אויבים" אלא גם מחברים. או "חברים".
אני צריך להתחיל ברפורמה, להקים לעצמי מסכת חוקים שאני לא אעבור עליה.
אני צריך להפריד את חיי האזרחות מהצבא. אל לי לדבר עם חברי, בעיקר, על הצבא.
אני צריך להיות ממוקד וחד. לעולם לא ארשה עוד שמישהו יזלזל בי ובתפקודי.
אני צריך להקפיא את רגשותי בסביבת אנשים.
אני צריך להיות יותר אגואיסט אך לא להציג זאת כך.
אני צריך להפוך לחלול.
לבעל מבט עמוק וחודרני.
אני חייב לעשות זאת. את הכל.
אני בובת חרסינה.
אם לא אעשה זאת,
אתנפץ.
כי אני רק נכווה. מכל כיוון.
לעיתים רבות מדי אני תוהה על קיומי, ועל נחיצותי.
זו הרגשה שנתנו לי הבנים בצוות. זו התחושה שאני יוצא עמה מבית הספר לקצינים.
אי נחיצות. ואפילו העדפה להעלמותי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy