ת"א.
הפעם החלטתי שאת התוכנית הזו אני לא מבטל למרות ששאר תוכניותיי בוטלו בשל חבריי המרנינים (בתור בדיחה זדונית קיבלתי בפייסבוק הזמנה לקבוצה "גם אני שוקל לעזוב את חברי שיצא לקצונה" אשר כמובן, מצביעה על מצבי העגום).
כשיצאתי מביתיי הקט שמעתי מעין חריקה צורמת מהולה ביילול חתולי. כשסגרתי את הדלת החריקה המשיכה.
מוחי המדהים יצא בהברקה מלהיבה שהדלת אינה הגורם הישיר לקול הצורם.
התחלתי ללכת בעיקבות הקול כאדם רעב שהולך אחרי ריח ג'חנון בפסח ומצאתי לפניי גור חתולים תקוע בשקע במחסן החיצוני שלנו. עם כל גרגור/יילול/חריקה שלו הוא נחנק יותר ויותר.
לשנייה חשבתי להציל אותו ואז נחה דעתי על ההבחנה הדקה שבעוד מס' דקות מועט הוא ייחנק למוות וימות. השקט יבוא אז.
לכן התכופפתי לקראתו וצפיתי בדממה.
זה היה יכול להיות מחזה מלבב ללא כל צל של ספק, אך החריקה שיצאה מגרונו הרגיזה אותי ייתר על המידה ועל כן, כשאני מוותר על סצינת המוות של יוליה מפי גור חתולי הרחוב הגאוני הזה,
תפסתי אותו ושיחררתי את ראשו כחילוץ פקק מבקבוק יין.
הבעיה הייתה שהטיפש לא הפסיק ליילל לאחר מכן.
בעודי עוזב את הזירה התפללתי בכל כוחי לסנטה שזה ידרוס אותו עם אחד מאייליו.
כשנעתי לעבר תחנת האוטובוס, כשאני מאזין לטורי איימוס (כן, כן. אני מנסה להראות לקוראיי שיש לי מעין טעם מוזיקלי), צפיתי בבחורה עם ג'קט יפהפה עומדת מולי במעבר חצייה. לפתע הופיע עליו כתם לבן ולקח לשנינו שתי שניות להבין שבזה הרגע הבחורה בורכה בברכת שמיים, ויונה לשלשה עליה. כהרגלי פתחתי את פי, ואמרתי "איזה באסה". בלחש, כמובן. כי אני בעל טאקט. אך שמתי לב שהיא התחילה להסמיק וכשחלפנו אחד על פני השני היא צחקקה בעצבנות ותקעה בי מבט מפודח.
לשנייה חלפה בראשי המחשבה שיתכן והיא שמעה אותי מאחר ואני עם אוזניות ואולי עוצמת קולי הייתה מעבר ללחישה.
אבל שניה זו עברה ואני המשכתי בדרכי נטול קקי ציפורים המעטר את מלבושיי.
כשהגעתי לעיר הסמל של המרכז פגשתי את הדרוסה. אחת מהאלים הקדומים שניחנה בשם חדש לאחר שחצתה מעבר חצייה מלווה במליון אנשים, ורק אותה החליטו לדרוס.
אתה, ועם פום פום התחלנו להסתובב בדיזינגוף סנטר על מנת להעביר את הזמן עד אשר אחותי תגיע ותשלים אותי. אנחנו די דומים, אחותי ואני. מלבד העובדה המרתקת שהיא אוהבת בנות (להשערתי) ואני אוהב בנים (לבחרתי).
בעודנו מסתובבים פום הסיטה את תשומת לבי לחנות קטנה וקסומה הנשאה את השלט "ביגוד אורגני" מעל מלאי בגדי תינוקות.
מה לעזאזל? כלומר, הם עד כדי כך מתקדמים שהם חשבו על בגדים שיכולים להיכלות עם התינוק המת בנחל מזוהם או משהו? מגניב ביותר!
כאקס- פריקים (כעת אני קצין, מבחירי העם. אין מצב שאני אהיה פאקץ-פריק) גם אנחנו הגענו לUFO רק בשביל להנות מהמראה של חבורת צפונבונים שיצאה לה לטייל ברחבי ת"א בחופש, ובטעות הגיעה לחנות מעין זו.
לשנייה הם ניצבו על הסף וכשהבחינו בתכולת החנות הם ברחו החוצה בצרחות. טוב, יותר נכון בכיוון של לחשושים המלווים במבטי פאניקה. אבל העיקר הכוונה.
בהמשך שיטוטתנו הגענו לגשר של מקדונלדס. כשהגענו לסיומו כולנו נעצרנו והסתכלנו אחד על השני.
הדרוסה: "משהו חסר פה..."
אני: "ממ... כן! העמוד!"
הדרוסה ופום: "כן!"
המשכנו להסתכל על עצמנו.
אני: "... תגידו... בפעם האחרונה שהורידו עמוד... זה לא היה נגיד באולמי ורסאי...?"
התעייפנו ולכן התיישבנו באחד מבתי הקפה. כשדיברנו (על הצבא, כי נו- אין לי חיים מעבר לו) התחוור לי שהדרוסה, מורה-חיילת שחשה מדריכה-חיילת, אינה יודעת מה דרגתו של אביה, סא"ל, ובכלל, את דרגות הקצונה.
בוש ונכלם במקומה, תפסתי עיתון וציירתי לה את כלל דרגות הקצינים והנגדים. לא יתכן שמסתובב חיילת בצה"ל ואינה יודעת דרגות!
מפה לשם מצאנו את עצמנו בסופר עומדים מול מדפי השתייה הקלה בניסיון נואש לבחור מה לקנות. בכישרון מובהק עיני נחו על משקה מרתק. "משקה קל- תפוח מלא". כאילו... זה כמו לחם מלא? לכן זה דיאטטי? והאם זה בכלל כשר בהקשר הזה?
בנוסף עיניינו נחו על "מארז ילדים לחג", מצות? ו"מלח ים אטלנטי". כי מלח ים תיכוני זה פאסה?
וכאשר שאלות אלו ממלאות את מוחי חלפה על פני קשישה, וכשאר קשישי הארץ הקדושה, הזדחלה לה מאחוריה עגלה. שדרסה אותי.
כשיצאנו משם (עם מנגו בשבילי, שכולם שתו, ותפוזים לכולם, שנשאר בשבילי) נכנסו לחנות הקוסמטיקה הסמוכה על מנת לקנות מחדד. כי מתברר שעיפרון עיניים דורש כלים בשביל עצמו.
המוכר, יצור מקסים שכמותו, תקע בי במבט של "אני הומו שלא מהעולם הזה ואתה לא לרמה שלי". כלומר הקקי הרים לי גבה וקימט קצת את שפתו.
חוצפן. אם לא הייתי בשוק הייתי מרים לו גבה בחזרה ונותן לו איזו ההערה שתאיר את פרצופו הכל כך לא מושלם. אבל מילא. אני נגד מלחמות וכאלה. מעבר לכך, הוא עוד היה מאשים אותי על פרצופו מאחר והטראומה שהותרתי בו הייתה מעטרת אותם.
כשיצאנו משם פנינו לשירותים העליונים. ליד לובי העישון.
ובבקשה, אבל בבקשה בבקשה, מישהו מוכן להסביר לי למה אנשים מעשנים בשירותים אם מטר משם יש לובי עישון?!
בהמשך ההסתובבות הכל כך לא מקורית של קינג ג'ורג' על נספחיו, עברנו באחת מחנויות הבגדים כשאני מנסה לבחור לידידתי שהצטרפה אלינו בגדים. זה היה בערך כך: "לא. לא. ממש לא. למה?!"
אנשים שמים לב מה הם שמים למכירה או שהם פשוט זורקים על קולב כל סמרטוט שהם רואים ומקווים שאנשים עיוורים יקנו אותם?!
ומאחר וזמני קצר אני אתן עוד אנקדוטות שנתקלתי בהן:
* שני הומואים עומדים לפני במעבר חצייה עמוס. מהעבר השני ישנו הומו עם ידידה שלו. כשהאור הירוק מוחלף והוא חולף על פנינו שני ההומואים שלפני מתלחששים "הוא נראה" ואני תוהה לעצמי מה גרם להם לחשוב כך, האם זה האיפור או הגבות.
* במהלך השהות המלבבת בת"א הלכתי מס' פעמים לשירותים, והבנות התלוננו על כך. טוב, מצטער להודיע לכם אבל כשאני אומר שאני הולך לשירותים זה בעצם לבדוק איך אני נראה במראה.
* באחת החנויות התכופפתי ללטף את הפיקנז של בעל החנות. הוא מצידו, קיפצץ אלי בדילוגים, מה שגרם לי להיבהל, לקפוץ ולצווח בבהלה. קצין בצה"ל. ממש גאווה.
* משום מה כל אדם ששומע שאני קצין ישר מניח שאני קצין שלישות. למה, כי אני הומו? מותו. באמת. זה מעליב. הקשר ביני לבין שלישות זה הריב על תאריך השיחרור שלי וזהו.
מחר אני עולה לאולימפוס לבקר קומץ אלים שגרים שם.
חצי שנה שכבר לא הייתי שם.
כיף.
ישמרכם סנטה ממוכרים שחשים את עצמם.
חג שמח!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy