בצבא, ובעצם בכל מערכת המכבדת עצמה, ישנם אחרי תרגילים גדולים תחקירים אשר באים לשפר ולשמר את הדברים הטובים על מנת שבתרגיל הבא נצליח יותר.

אחת הנקודות שלי לאחר שבוע מלחמה הייתה קריטית.

"אין להשתיק את הטלפון בעמדה שלי בחמ"ל", כן. בדיוק. בשיחת המוטיביציה עם פתיחת התרגיל כבר הטלפון צלצל וחירפן לי את הצורה ולכן השתקתי את צלילו.

מאחר וזה אני, שכחתי להגבירו חזרה וכך יצא שבתרגיל האחרון היה לי סבבה ושקט יחסית.

גאונות.

באחד מחיתוכי המצב בשבוע מפקד התרגיל התחיל משפט באומרו: "על אף התרגיל...", מה שישר גרם לי לפלוט: "מישהו אמר לאפה?!"

כשרואים אותי עם הסמח"ט שלי מבינים דבר אחד מוחלט המצביע על היחסים בנינו.

אין אנשים עם בעיות. יש בעיות עם אנשים.

לאחרונה עברנו תקופה עמוסה טקסים, מעבר לטקסים הממלכתיים היחידה שלי חוותה החלפה של 3 מג"דים.

בתוק קצין מטה חטיבתי נכחתי בכל הטקסים ולקחתי חלק בהם.

באחת הישיבות הסמח"ט הסתכל עלי והוסיף: "דאם דאם, הכל תלוי בך. בין אם יצליח ובין אם יפול- אתה האחראי לכך".

אבל בלי לחץ.

כשנתקעתי באחת המשימות שלי ולא הצלחתי לפתור אותה התקשרתי לעדכן אותו.

משום מה הוא התרגז שבאתי אליו עם פער ולא עם פיתרון.

...

תגיד, אתה סתום?

אם הייתי יכול לפתור את זה בעצמי זה כנראה לא היה פער!

בישיבה של לפני טקס הזיכרון לחללי מערכות ישראל והעצמאות עברנו על ספר הבמה (מה שממש שיעמם אותי, אני לא קצינת חינוך או משהו) ודנו במה שהולך לקרות.

הייתה התלבטות מדי המח"ט אמור לדבר, אם בכלל.

אז העלתי נקודה נחמדה.

"אם המח"ט רוצה להגיד משהו, כדאי שזה יהיה לפני פקודת היום של הרמטכ"ל. כאילו איך זה יצא?

-פקודת יום מאת רב אלוף בנימין (בני) גנץ- ואז המח"ט:'אה, כדרך אגב, גם לי יש מה להגיד...'".

ובתפנית מפתיעה נעבור לבנים.

מתוך אחד הדייטים שלי: הבחור מסתכל עלי, סוקר אותי כף רגל ועד ראש ואומר, 'אתה יודע, אני לא מחפש יופי. אני מסתכל על נפש האדם'.

...

לא הבנתי.

הרגע הבחור אמר לי שאני מכוער?!

בערב העצמאות היה לי את אחד המפגשים הכי הזויים אי פעם.

פגשתי בחור ויחד הלכנו לגבעת נפוליאון לצפות בזיקוקים של גוש דן.

ירדנו מטה ואז הוא אמר לי שהוא עייף. הסתכלתי עליו בהרמת גבה.

אתם בכוונה מטופשים או שיצרו אותו במיוחד בשבילי?!

מה קשה להגיד 'לא מתאים' לפני שאני הורס את הנעלים שלי?!

מאחר וכבר הייתי תקוע בחור הזה שנקרא המרכז התקשרתי לחבר שיבוא ויקח אותי למסיבה.

לאחר השיחה הלכתי לאיבוד ברמת גן.

זה היה ספורט חביב יחסית.

במסיבה עצמה ידידה שלי לימדה אותי לרקוד, ודי התלהבתי מכך.

אני לא איש מסיבות, כי אני לא יודע לרקוד.

אבל מתברר שאחרי שמסבירים לי אני יודע להזיז את האגן ממש טוב!

זה, ואלכוהול.

לאחר שעה של ריקודים מישהו קפץ עלי מאחור.

כשהסתובבתי אליו ראיתי שזה חייל שלי.

חייל שאני די מחבב, ובתפקידי הנוכחי זה לא דבר שכיח.

הוא נתן לי חיבוק דוב מיוזע ומגעיל ובירך אותי על הטעם המשובח שלי.

מבין כל הפלוגה שלי באמת שאני חש גאווה עליו ואני מתחבר אליו נהדר.

אז תחקרתי אותו איך הוא חוזר הביתה וווידאתי שהוא לא שותה ונוהג.

מפקד או לא מפקד?

אחרי שלוש שעות רצופות של ריקודים הבנתי למה המציאו את נעלי הספורט.

משהו בנוגע לכך שהן בנויות לפעילות מוגברת.

אני לעומת זאת, לא.

לקח לי שעה להגיע לתחנה המרכזית. שבעיקרון זה 15 ד' מהמסיבה.

כשנחתתי בעירי וכשקרטעתי הביתה שמעתי ציוץ ציפורים של בוקר.

בחיי שזה מעצבן רצח.

פוקח את עיני וצופה בתקרה.

חש את דקירות הצמא בגרוני ומסיט את השמכה מעלי בהנפה אחת.

מתרומם מהמיטה כשרק בוקסר לגופי. לא חדש.

יוצא מן החדר, עובר למטבח, ובדרך חולף דרך הסלון.

מרווה את צמאוני ומרגיע את דקירות גרוני.

שב באותה הדרך וסוקר את הסלון.

שאריות ארוחה מאתמול בערב, רטבי סושי ומקלות כשאחד מהם על הרצפה,

כוסות יין עם משקעים שכבר אינם מבעבעים ובקבוק ריק צמוד אליהם.

בכניסה לחדר רגלי נתקלת בחום, בגד. חולצה. שלו.

עם כל צעד ושעל אני נתקל בעוד פרטי לבוש כאלו ואחרים.

צופה בו.

צופה איך הוא הספיק להתפרש על רוב המיטה, כאחד שאינו רגיל לישון עם אחר.

צופה על קרני האור המעטות אשר מצליחות להגיח מבעד לטריס, על הזויות ורכותן החמימה אשר מדגישה את צבע עורו השחום ואת מתאר גופו.

אני שב לשכב לידו ומנסה בעדינות לפלס לי תנוחה נוחה.

אני שוכב ער וחושב.

זה חדש.

פעם ראשונה שבפגישה ראשונה שכבתי עם מישהו.

ללא כל צל של ספק זה מבטל את הרגשות העגומים שלי בנוגע לכך שלא אוכל להתפשט מול אדם ושאמות לבד.

מתברר שכשאני חש משיכה פיזית ומנטלית אני חש בנח.

אני מכיר שזה היה שונה. בכל זאת, סקס מלא עם בחור אחרי שנתיים וחודשיים.

התחסדות מטופשת או סתם בריחה. אבל זה קרה.

קרה אתו ועם בן זוגי לשעבר.

ודומים הם. שחומים, גבוהים וגדולים.

אבל לא יקרה עם זה כלום.

למה?

הנה מגיע הקטע שאני מת עליו:

תרגיל בכימיה פשוטה:

קחו פסיבי, ועוד פסיבי, ומה תקבלו? לסבית!

באמשלי בחיים שלי לא חוויתי סקס כל כך גרוע. החוסר סקס שלי היה עדיף.

הוא השקיע, ורצה, כי אני שווה את זה (וואל דה), אבל באמת? רציני?

ומה זו הקונסטרוקציה הזו?

בחיים שלי לא נתקלתי במשהו כזה עקום, ואני ממש שמח מכך.

ניסינו כל כך הרבה תנוחות רק בשביל להתאים שהקמה סוטרא היה מחוויר לעומתנו.

וזה לא צלח.

אפילו כשהתעצבנתי והפכתי אותו אז כאב לו.

אתה אמור להיות פסיבי לא?

מתסכל.

אגב, כן. אני פסיבי. למה? כי אני אוהב את זה. יש את ההומואים הלא ברורים הללו שמעולם לא ניסו ולא מתכוונים לנסות לקבל בתחת...

מה הקטע? מה אתם מפגרים? זו כ-ל הפואנטה.

אבל ממש.

זה מזכיר לי את אחת הידידות הטיפשות שלי ששאלה אותי מי הגבר ומי האישה.

אף אחד לא האישה. זה הרעיון הגדול של הומואים.

באחד הדייטים שלי בחור אחד אמר לי שהוא לא מסתכל על היופי אלא מתרכז באופיו של האדם.

אז כן, אני בטוח שהוא התחיל אתי בגלל שיש לי אופי שמקרין החוצה (ובאותה מידה קראו לי טרמפלדור),

ולא הבנתי. הוא כאילו אמר לי שאני מכוער?

מתברר שלא משנה כמה ביטחון עצמי יהיה לך,

מספיק בחור אחד שיבריז לך מדייט בשביל למוטט אותך.

אפשר בבקשה לצאת עם מישהו נורמלי?

פליז?

להתעורר כשהשמש מחממת את פני יתר על המידה, לנוע בחריקה צורמת לצל ולפקוח את עיני לשעון.

צהרים.

לקחת נשימה עמוקה ולהריח את שאריות הבושם הנותר על גופי.

להרגיש את הצמא שבגרוני.

לסגור את הטריס ולשוב לחשכה, לשוב לקרירות, לשוב אל מתחת לשמיכה עירום ולהריח שוב את עצמי.

לישון עוד, ועוד. עד שאקבל צלצול נוסף,

עד שאקבל הודעה נוספת.

והיא מגיעה, זמן לא רב לאחר מכן.

פגישה לצהרים.

להתרומם מהמיטה ולנשום עמוקות.

הבושם כבר נגוע בחלל החדר.

בתקרה, במיטה, בספרים, בבגדים.

הכל נוטף ריח מתיקות ממכרת.

מתארגן, מתנקה, מתלבש, מתבשם, יוצא.

הזמן חולף בין פלרטוט לצחוק ואני שב הביתה,

רק בשביל להתקלח שוב, להתארגן שוב, להתלבש שוב, להתבשם שוב ולצאת שוב.

ושוב צחוק, ושוב פלרטוט.

ועוד חבר לפייסבוק,

ועוד הודעות, ועוד מספרים.

עוד בחורים.

עוד קצינים, עוד משוחררים, עוד חיילים.

והשיחות אל תוך הליל ורק בזריחה שלמחרת אני נרדם.

לא נשארתי מספיק זמן בבית בשביל לכבס, והייתי בו ימים, חופש.

במקום לכבס קניתי בגדים.

במקום לבשל יצאתי למסעדות.

במקום להתמודד ברחתי.

צחקתי, פלרטטתי,

חייכתי עם שפתיי היפות,

קרצתי עם עיני הירוקות.

נהנתי מתשומת הלב, נהנתי ממשיכת האנשים אלי כעשים אל האש.

הבחורים לא הפליאו, לא היה משהו מיוחד.

כל אחד בתורו, מקסים ככל שיהיה, נעלם.

אך הפעם לא היה לי זמן להיות מתוסכל, כבר הייתי בדרך לאחר.

מחר אשוב לצבא. אשוב למדים. אשוב לעבודה שהזנחתי,

אשוב למציאות.

אותה מציאות שגזרתי עליה בדידות כל עוד אני לא יכול לטפל בעצמי.

אותה מציאות שאחרים חושבים שהיא נוראה.

אותה מציאות שאני מנותק ממנה כבעל פיצול אישיות.

כי אני מאושר ושמח ויוצא ועליז,

אך בין עיני הירוקות שיותר מדי בחורים אוהבים נמצאת אותה מחשבה שקובעת כי אמות לבד.

והמדים? המדים רק מדגישים את צבעם.