לקבלת דאם דאם הקוראים ימתחו להקשב,
2, 3, הקשב!
רואים? למדתי משהו בצבא.
בראשון הגעתי למרכזית ב08:45 עם אחותי מאחר והיינו צריכים להימצא שם ב09:00.
מאחר וצה"ל מקפיד על זמנים היה אסור לנו לאחר, ולפי המכתב זאת הייתה פקודה.
לאור הלך רוח זה, ההסעה הגיעה ב09:45.
עלינו עליה והייתה תחושה של טיול שנתי, רוב הכיתה שלי הייתה בו וגם חצי מהכיתה המקבילה שבה אני מכיר את הרוב ולכן היה שמח ועליז. בנסיעה אמרתי לעצמי שאני צריך להירגע כי אני עומד להיכנס למסגרת צבאית. נחתנו בבסיס לאחר זמן מה וכינסו את כל 300 עתודאי התוכנית תחת סככה. מפקד התוכנית החל לחלק את כולנו לכיתות למידה והתברר שלמעט שניים מכיתתי כולם אתי בכיתה, ועוד 3 אנשים שלא היו.
קיבלה את פננו רב"טית ג'ינג'ית/בלונדינית עם פרצוף קשוח.
היא גררה אותנו ואת כל ציודנו לחדר האוכל, שם כולנו נדחסנו וחפשנו שולחן ריק לשבת בו. לא היה כזה לכן אני ועמיתי לפרויקט הסיום התיישבנו אחד ליד השני בשולחן מסוים. לאחר מס' דקות היא הגיעה וצרחה עלינו ללכת למצוא מקום לשאר הכיתה.
לאחר הארוחה נסחבנו עם כל הציוד אל מחוץ לבסיס ולבסיס אחר, הבסיס שלנו.
הגענו לכיתה שלנו והתיישבנו מותשים מהטרטור עם כל הציוד. שאלנו אם יש מים, היא ענתה "בטח, בביוב."
בסיום משפטה הוסיפה: "קראו לי המפקדת!"
אני בנונשלנטיות: "למה מי את שתגידי לי לקרוא לך 'המפקדת'?" והרמתי גבה.
היא הרימה גבוהה יותר.
"אני המפקדת שלך, וכדאי שתתחיל לקלוט את זה."
כל הזמן היא אמרה לנו "לצאת מההלם." איזה הלם? מה היא חושבת שאנחנו? בצבא? טפו עליה אני בכלל לא חייל.
אז לקחו אותנו ועשו לנו חצי חיול. הביאו לי מדים ונעלים קרועות. החזרתי אותן.
בטרטור נוסף שהיא עושה לנו עם כל הציוד היא התחילה לצרוח עלינו "אתם שמחים? שמחים? שמחים?!"
וכמובן שאנחנו צריכים לענות "כן, המפקדת!" אז עניתי "תזדייני בסבלנות, אולי זה יבוא לי."
כן, כן. מה אני אגיד, אני וצה"ל ממש מחזיקים ידיים ומקפצים ממקום למקום.
בין הבסיסים ישנו כביש. יש בצה"ל נוהל חציית כבישים שלמדו אותנו. כשהלכנו לארוחת הערב כשאנו זזים בשני טורים מקבילים, כמובן, עמדתי בצמד הראשון עם החנתריש. שהוא בעיקרון החנ"תר שזה החניך התורן אשר הוא 'יד ימינו של המפקד'. כמו שלמדו אותנו אני והוא נעצרנו באמצע הכביש כשאנו אמורים לעצור בגופנו את התנועה ולתת לשאר הכיתה לעבור. היה נחמד עד אשר בסיום קלטנו שעמדנו הפוך בנתיבים מה שאומר שאם הייתה באה מכונית היא הייתה קודם כל דורסת את הכיתה שלי ואז אותי במקום להפך.
בלילה, לפני המסדר הייתה שיחה לכל הרחבת האוהלים עם מפקד המחלקה. הוא הודיע לנו נמרצות ש"אם אתם חולים, אם אתם נפצעים, אם נופל עליכם טנק- חבל!" אנחנו לא מבוטחים צבאית כי אנחנו לא חיילים.
למסדר, היינו צריכים לנקות את האוהל. אני התנדבתי כי מה כל כך קשה לטאטא כמה ענני אבק?
זה לא. אלא אם כן לא השתמשו באוהל הזה יובלות והאבק הפך כבר לסהרה. ונחשו מה לי היה באוהל? יפה.
בלילה לא ישנתי כלל. המזרן רק הדגיש את הרמת הברזלים החורקת שצה"ל החליט להעניק לה את השם הנעלה "מיטה". למחרת, לאחר מסדר הבוקר וארוחת הבוקר (שלהזכירכם נמצאת בבסיס אחר מאחר ואין לנו חדר אוכל בבסיס) הצעידו אותנו ל'אולם הרצאות' (כיתה יותר גדולה סך הכל) לשיחת פתיחה עם מפקד התוכנית. בדרך עברנו ליד עצים כשהחניך שלפני הסיט מדרכו ענפים, שלמרבה ההפתעה (ממש) חזרו אחורה ופגעו בי. זה קרה מס' פעמים אז ביקשתי ממנו להיזהר. כאות משמיים המפקדת התחילה לצווח עלי, "למה אתה מדבר בעת הליכה?!"
אני: "כי הענפים שהוא מסיט פוגעים בי, המפקדת"
המפקדת: "אז אתה יכול להגיד לי, ואני אגיד לו!"
אני: "אוי נו באמת. מה אנחנו בגנון? 'הגננת הוא מרביץ לי'? לא. לו יש אוזן, לי יש פה, אחלה בחלה."
המפקדת: "אחלה בחלה ירדה לך חצי שעת ט"ש."
הידד -.-
לאחר שיחת הפתיחה של מפקד המחלקה נכנס מפקד התוכנית. על מנת להראות שהוא מכיר את החבר'ה הוא מנע את שמות הבנות, שלוש, אותי ועוד הומו אחד. אני די בטוח שזה היה במקרה אבל נחמד מצדו להכיר את ההומואים והבנות שבחבורה בשמם הפרטי. בסיום השיחה השעה הייתה 09:45. היינו כל כך עייפים שרק רצינו לישון. המפקדת נתנה לנו 10 ד' הפסקה ובסיומם היינו אמורים לעמוד בשני טורים ולהצדיע לה. עשינו זאת נהדר ובזמן, רק חבל שהיא באה מאחור ולא מלפנים.
באחד מעמידות הח' המרובות שלנו, המפקדת פקדה על החנ"תר לשחרר אותה, כלומר לארגן את כולם להצדעה. מה מיסטר חנתריש עשה? ענה לה "משוחררת" וכפוף ירדה לה עוד חצי שעת ט"ש.
המפקדת שלנו אמרה לנו שבעת צעידות אין לנו לרדת מהמדרכה או לפנות אותה, לא משנה מה או מי הולך לפנינו, שהם יזוזו. כשצעדנו לארוחת הערב באה מולנו כיתת טוראים שהם היו פי שניים מאתנו, עם נשקים. אבל המפקדת אמרה ועושים כל מה שהמפקדת אומרת, לכן לא זזנו מהקו הראשי והם זזו. זה היה יפה, מתברר שאם אתה מראה שיש לך כוח אף אחד לא מתעסק אתך. כך היה עם שאר הדברים אגב. המפקדת שלנו אמרה לנו ששני הספסלים שמחוץ לכיתתנו הם שלנו ואם כיתה אחרת יושבת עליהם להעיף אותם. ניסינו, וזה עובד. האנשים בצבא ממש מטומטמים. זה עבד גם פעם אחת במקלחת, היו שם ארבעה מהכיתה שלי ואחר שלא מהכיתה נכנס. הם אמרו לו שאלו המקלחות רק של הכיתה שלנו והאהבל הזה יצא מהם. בנוגע למקלחות שלי, אני מתקלח בבקרים. אני לא הולך להתקלח עם כולם, ובטח שלא להגיד למפקדת שאני הומו.
העמית שלי לפרוייקט הגמר שאתי עכשיו בקורס הוא דוס. הוא הלך לבית הכנסת ולאור זאת המפקדת ביקשה ממני להודיעה לה כשהוא מגיע לחדר האוכל על מנת להכניס אותו. ראיתי אותו. עכשיו מה?
זה נראה לי די דבילי לצעוק "המפקדת!" כשכל השולחן שלה הוא של מפקדות.
אבל הבעיה הכי גדולה שלי ארוחות הערב זאת העובדה שכל פעם שאנו הולכים ליד המדשאות ישנן ממטרות שעובדות, ותמיד הן מרטיבות אותי לגמרי. בפעם הראשונה שברחתי מהזרם המפקדת צעקה עלי ואמרה לי שהמים לא יהרגו אותי. הייתי בוגר (וחירש) ולא עניתי לה (כי לא שמעתי).
בלילה, לאחר כיבוי האורות התחלתי להסתובב בהרמת הברזלים כשאני לא נרדם. פתאום הפלאפון שלי מתחיל לצלצל כשהוא מעיר את כל האוהל ושולח פנימה את המפקדים.
"דידי, אני אמור לישון עכשיו!"
וכך, הלכה לי עוד חצי שעת ת"ש. אבל מה שמעצבן זה שאחד המפקדים תקע לי פרוזקטור לתוך העין. כאילו, בסדר, אני לא אמור לדבר, אז סגרתי את השיחה מיד והפלאפון דלוק כי אני צריך שעון מעורר, מה אתה דופק לי אור לפרצוף?!
למחרת הבנתי שאני בצבא והתחלתי לרסן את עצמי. אולי זה ההלם שהם דברו עליו כל הזמן. והאמת זה באמת הלם, כמוני כך כולם. האמנו שאנו באים ללמוד כמו במכללה רק על מדים. אבל לא. המפקדת שלי החליטה להעביר לנו את הקורס כמו שמעבירים טירונות. תודה, ממש.
באחד השיעור למדנו על חומר (שהוא מסווג משהו אז אני לא אפרט לכם על מהו) ולאחר מכן המפקדת שאלה אותנו "למה אין ירי?"
כמובן שעניתי "כי לא לחצו על ההדק."
כשלא קשור לזה, אין לי נעלים. זה היה ממש אחלה להיראות כמו ג'ובניק אמיתי, מצוחצח עם נעלי ספורט, עד אשר הגיעו השיעורים בסדנה אשר בהם אסור לי להשתתף. מיותר לציין שאני פשוט מאושר מהעובדה שצה"ל דורש שאני אהיה עתודאי טוב ובכל זאת אינו מספק לי את הציוד המינמלי הדרוש על מנת שאני אלמד, נכון? וכמובן שעכשיו נעלי הספורט שלי, עם כף הרגל שלי, הפכו לבלאי.
מה שכן, הנגד שלי הוא חתיכת בריטי חתיך עם מבטא מהפנט. הסמל, נחמד. המדריך שהיום הכרנו אותו מאחר והוא לימד מילואימניקים, חתיכת חרא. בגללו איחרנו היום לארוחת צהרים והיו לנו 5 ד' על השעון לאכול אף על פי שישנו חוק שאוסר עלינו לצאת מחדר האוכל אם לא עברו 10 ד'. זה בעצם אומר שאני מעל החוק וזה די אומר שיצאתי משם מורעב ודפקתי ריצה לבסיס השני, שלי, על מנת להחליף לאזרחי ולצאת הביתה.
אבל הנני פה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Dum Dum Philosophy