פעם היו זמנים שכל רצוני היה לברוח מהבית.

פעם היו זמנים שכל רצוני היה לצאת מהצבא, ולהגיע אליו. עדין לא לבית.

פעם הין זמנים שהיה לי בשביל מה לצאת מהצבא.

פעם היו זמנים שהצבא נתן לי נחמה כשהיה לי קשה בבית.

פעם היו זמנים שהחופשות מהצבא נתנו לי נחמה כשהיה קשה שם.

אז הייתה פעם שהצורך לצאת מהצבא פסק. להפך, להישאר ולהישאר ולהיות כלוא בבועה הזו על מנת לא לחזור לבית.

כי שם, כבר לא מחכה לי שום דבר טוב.

כעת הצבא אינו מקור נחמה,

והבית, נשאר כתמיד.

אין לאן לברוח, אין במה להתנחם.

אני בוהה באוויר כשאני כבר לא יודע איך להגיב ומה לעשות.

אני יושב שם בוהה.

אני ממתין.

מי ייתן והזמן יחלוף, ואתו אולי הדברים ישתנו.

בדקתי את העבר.

אני חי את ההווה.

אני רואה את העתיד.

שום דבר לא ישתנה.

נכנסתי היום למרפאה, מאחר ומזמן לא ישבתי אצל קצינת הרפואה החטיבתית והיא מחפשת אחרי כבר ימים.

נכנסתי בלי להודיע. החובשים, הפרמאדיקים והרופאים מכירים אותי.

אפשר להגיד שהפכתי לחלק אורגני של מחלקת הרפואה ואינספור פעמים החובשות הסתכלו עלי במבט עצוב ושאלו אותי למה אני לא יכול להיות הקרפ"ח שלהם.

הפעם לא היה צחוק באוויר. לא מוזיקה ולא צעקות.

חלפתי על פני חדר הטיפולים ובאתי להיכנס למשרד הקרפ"חית, כשראיתי שהיא בדיוק שוטפת את פניה.

עיניה היו אדומות והיא ניגבה את אפה.

עשיתי צעד אחורה ואז השתלטתי על עצמי.

בצעד בוטח נכנסתי, סגרתי את הדלת וחיבקתי אותה.

היא בכתה, התייפחה והביטה בי במבט של ייאוש.

"די כבר. אני לא יכולה עם המקום הזה".

היא הגיעה רק חודש לפני. אני מרגיש כמוהה.

היא, קצינת הקשר החטיבתית ואני מרגישים את אותו הדבר.

אנו לא נושאים על כתפינו רס"ן ולכן לא מתייחסים אלינו. מזלזלים ולא נותנים גב.

אנו נלחמים בתחנות רוח כדון קישוט.

סגן מפקד החטיבה האהוב שלי התגלה כאימפוטנט.

אוזלת יד מוחלטת כשלושתינו ניצבים כעציצים ולא מצליחים לעשות כלום.

אין במקום הזה תקווה,

בתור בדיחה אמר לי היום אחד הנגדים שלי, "בטח בנו את הבסיס על בית קברות",

ועד כמה שאני לא מאמין באמונות תפלות אני מתחיל לשקול את הדבר.

זה באמת המקום. האווירה. זה לא רק אני.

חור שחור אשר שואב כל מוטיבציה ורצון לשנות ולשפר.

אני צנחן קרוע מיתרים.

אני מבין את גודל הסכנה,

אני רואה את הקרקע קרבה במהירות מסחררת,

ובכל זאת,

אני לא יודע עד כמה חמורה תהיה הפגיעה.

אולי אני אצליח להשתקם.

אולי אני אצא משותק רק בחלק מגפיי.

ואולי,

אולי אני אמצא את מותי.

לפי המצב שנראה כרגע-

אני לא אודח מתפקיד.

אפילו לא קרוב לזה.

מה חבל.

תהיה לי עבודה, והמון, אבל זה יסתכם בזה. עבודה רבה.

אני מקווה שאחרי חילופי הקיץ, לאחר שכמעט כל הקצינים שאני עובד אתם יתחלפו, המצב יהיה יותר טוב.

בריא יותר, בעיקר.

אני מחפש שותפים לעבודה ולא כאלו אשר רק יקשו עליה.

מאחר והמצב של הביקורת כרגע נראה טוב, הרשתי לעצמי לצאת הביתה.

כשנסעתי ברכבת פיניתי את מקומי לאישה מבוגרת ממני.

זה קרה עוד 4 פעמים במהלך שעת הנסיעה, כאשר בכל פעם אנשים עולים ויורדים,

אני מתיישב ומפנה כלאחר שנייה את מקומי בקידת ראש קטנה לעבר מבוגר.

בפעם האחרונה שפיניתי את מקומי התחילו לדבר איתי זוג המבוגרים שפניתי לבחור את המקום, מאחר וראיתי אותו קודם,

והוא כתגובה אמר שהוא ישמור אותו לגברת.

במהלך הנסיעה, כשאני עומד לידם, הם גרמו ללחיי להאדים.

היא: "איזה ג'נטלמן, הוא כמו פעם"

הוא: "מאיפה קיבלת את החינוך הזה?"

ואני מסמיק. אין לי מה להגיד, אך כדי לצאת ידי חובה אמרתי, "מהבית".

שקר.

אם כבר, זה הדבר האחרון שניתן לשייך לחינוך ביתי.

אני חושב ששקר זה, הוא זה שבעצם גרם לי לחוש בושה. בושה בבית שלי. במה שהוא מייצג בעיני.

את כל הדברים הלא נכונים. את העבר שאני לא רוצה להיזכר בו.

את הבריחה המתמדת ממנו.

אך תחת כל הבושה הזה, אני חב לעצמי את תחושת הניצחון על אופי. על מה שיצא ממני. ואני כל כך גאה באופי המלבב שלי שאני כמעט ותמיד מגזים בנוגע אליו,

ובכל זאת,

להיות "ג'נטלמן", להיות נוח לבריות, נחמד למבוגרים, וכשמתייחסים לעובדה שאני קצין- כן. אני צריך לחוש גאווה.

תמיד ראיתי את עצמי כפינקס, יצור של אש וכוח המגיח מהמוות, המחשכה, מהעפר. מהבית.

בהמשך הנסיעה, התחלתי לחוש עצב על כך שנהרסו לי האוזניות ואני לא יכול לשמוע מוזיקה. באותה הדקה פנתה אלי שוב הגברת המבוגרת בטוענה מטרידה,

"ראית את כולם? נורא. פשוט נורא. כולם בטלפונים שלהם. איך זה? ומה יקרה כשזה לא יהיה? פעם היה יותר טוב".

הסכמתי אתה.

אף על פי שרציתי לשמוע מוזיקה, יותר מכך רציתי לשוב ולפתוח את הספר שלי. לחזור ולקרוא בו.

אחרי שנרשמתי במיוחד לספרייה בשביל לקבל אותו.

וגם בו אני מתבייש,

הרי, איך יתכן ורק עכשיו, בגיל 22,

אני קורא את "תמונתו של דוריאן גריי"?

אני רוצה לחזור לעבר,

למצוא את עצמי ישוב על כיסא עץ תחת שמשייה כשלידי ישנו שולחן עם ערכת תה על מפה לבנה המנפנפת ברוח קלה,

לגדות נחל אשר מימיו מנצנצים קלות באור השמש המרצד.

לשבת שם ולנשום את האוויר, לחייך לעצמי ולהעביר עוד עמוד בספר שזה אתה יצא לאור.

במקום זאת אני מול צג מחשב כשאורו הוא זה שמרצד על עיני.

שומע את Someone like you של Adele, ומקווה,

מלא ציפייה.

ליום שיבוא, ושוב אחוש וארגיש את מלוא העוצמה הכרוכה בטרחה המלבבת הזו שגורמת לנשיכות שפתיים,

עפעוף עפעפיים, לזוהר הנוצץ מתוך עיני הירוקות מבעד למסך ריסי המעוגלים, לליקוק הקל להשבת בוהק השפתיים.

לפיתוי של אותו אחד כשאני יודע שהוא כבר שלי,

לפיתוי המתגרה,

לחיוך שלא יורד.